הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

חיים מלכה

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

פרק שני – זרע הסלקציה : 1948 – 1951.

התקנות הסלקטיביות החמורות כנגד יהדות צפון אפריקה התקבלו בארץ בנובמבר 1951, סיבתן היה החשש לשינוי דמוגרפי בארץ, העלול לעשותה מדינה לבנטינית נחשלת.

מדיניות סלקטיבית זו פעלה במלוא עוצמתה בשנים 1952 – 1956, אך זרעיה נזרעו לפני כן ונבעו מתוצאות " העלייה ההמונית " בשנים 1948 – 1951.

תוצאותיה של עלייה זו היו בעיקר שלוש

1 – השינוי הדמוגרפי בארץ : מ-84% יוצאי אירופה ואמריקה בנובמבר 1948 לכדי 63.1% בלבד בדצמבר 1951.

2 – קשיי הקליטה בארץ מחוסר תקציב בכל התחומים, שיכון תעסוקה ובריאות.

3 – הדימוי ( הסטריאוטיפ ) השלילי שיוחס ליהודי צפון אפריקה בכלל, וליהודי מרוקו בפרט.

העלייה ההמונית : 1948 – 1951

בתקופה של כשלוש שנים וחצי הכפילה " העלייה ההמונית " את מספר תושביה של מדינת ישראל. רוממות רוח אחזה בכל חלקי היישוב היהודי בארץ ישראל עם התגשמות החולם הציוני – הקמת מדינת ישראל.

רוממות רוח זו אחזה גם בחלק מיהדות הגולה, שכמהה לעלות לארץ ישראל ולחיות במדינה היהודית שזה אך קמה. כמיהה זו הייתה בעיקר מנת חלקם לש היהודים שחיו בארצות המצוקה – ארצות האסלאם ומזרח אירופה.

לא כל כך היה הדבר לגבי היהודים שחיו בארצות החופשיות, אשר מצבם הכלכלי, הפוליטי והחברתי היה טוב, כגון בארצות הברית, קנדה, ארצות דרום אפריקה ומערב אירופה.

מדינת שיראל בחיתוליה, על כ- 650.000 תושביה, התמודדה עם בעיות קשות מנשוא : מלחמה עקובה מדם, שבה נפלו קרוב לאחוז אחד מתושביה ; בעיות אידיאולוגיות פנימיות שגרמו לאלימות בין הפלגים ; הקמת מוסדות למדינה החדשה ; בעיות כלכליות קשות ועוד.

דבר אחד היה ברו : על מנת לחזק את המדינה היהודית בתוך הים הערבי שבסביבה, יש להעלות מספר רב ככל האפשר של יהודים – ובזמן קצר. היטיב לבטא זאת ראש הממשלה, דוד בן גוריון.

ממשלה יהודית אשר מרכז דאגותיה, תכנונה ופועלה לא יהא מפעל עלייה והתיישבות, ויעלה מספרנו בארץ לשני מיליון איש בתקופה הקצרה ביותר – תתכחש לאחריותה הראשית והעיקרית, ותעמיד בסכנה את ההישג ההיסטורי הגדול שזכה לו דורנו. אלפי שנים היינו עם בלי מדינה, הסכנה הגדולה עתה, שנהיה בלי עם.

ואכן, בשנים אלה לו היהודים בהמוניהם, תוך אנדרלמוסיה מוחלטת בין המוסדות שטיפלו בעלייה ובקליטה – הממשלה והסוכנות היהודית. כך למשל, טיפל בעלייה מצד הממשלה משרד העלייה והבריאות בראשות בשר משה שפירא, ומצד הסוכנות היהודית טיפלה בעלייה מחלקת העלייה בראשות יצחק רפאל.

חיכוכים וחילוקי דעות לא מעטים היו קיימים בין שני גופים אלה. כך, למשל, דגל השר משה שפירא במדיניות של התאמת העלייה לכושר הקליטה – בעוד רפאל טען לעלייה המונית. חילוקי דעות רבים היו בין הממשלה לסוכנות בהיבטים נוספים של שמכות וביצוע, נטל כספי ועוד.

על מנת למסד טוב יותר את נושא העלייה, הקליטה וההתיישבות, הוקם במאי 1950 " המוסד לתיאום " – מסוד משוף לממשלה ולסוכנות, ובו שמונה חברים : ארבעה מהממשלה וארבעה מהסוכנות.

ועדה משותפת של הממשלה והסוכנות היהודית הכינה את נוסח האמנה, ולפיה פעל המוסד לתיאום כדלקמן :

1 – יוקם מוסד לפיתוח ולתיאום של ממשלת ישראל וההנהלה הציונית.

2 – המוסד יהיה מורכב מארבעה חברי ההנהלה, ואליהם יצורף בא כוח הקרן הקיימת לישראל.

3 – באי כוח הממשלה יהיו : זר האוצר, שאר העבודה ושר העלייה. ברי כוח ההנהלה הציונית : יושר ראש ההנהלה בירושלים, גזבר ההנהלה, ראש המחלקת העלייה ונציג מחלקת הקליטה.

4 – המוסד יתאם את התכנון והביצוע בשטחי העלייה, השיכון לעולים, ההתיישבות והפיתוח החקלאי. כן יתאם את התקציבים לצרכים אלה ויחליט על חלוקת תפקידי הביצוע בין הממשלה ובין ההנהלה.

יו"ר " המוסד לתיאום " היה ראש הממלשה. בתקופה הראשונה לקיומו היו חבריו מצד הממשלה : ראש הממשלה – דוד בן גוריון ; שר האוצר – אליעזר קפלן ; שרת העבודה – גולדה מאיר : ושר העלייה והבריאות – משה שפירא.

מצד הנהלת הסוכנות : יו"ר ההנהלה הירושלמית – ברל לוקר ; הגזבר וראש מחלקת ההתיישבות – לוי אשכול ; ראש מחלקת העלייה – יצחק רפאל ; מנהל מחלקת הקליטה – צבי הרמן.

עם כל רוממות הרוח היה ברור שלא ניתן לקלוט את כל היהודים, הרוצים לעלות ארצה, בזמן קצר. היה אפוא צורך לקבוע את סדרי העדיפות לעלייה. לפיכך הוחלט לתת עדיפות ראשונה לשארית הפליטה – לתושבי מחנה העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה – ולעצורים במחנות קפריסין.

ועדיפות שנייה – לחיסול גלויות בבל, תימן ולוב, משום הסכנות המיידיות היו צפויות ליהודים בארצות אלה. ואכן, העולים באו בהמוניהם : בשנות עלייה המונית זו, 1948 – 1951, הכפיל היישוב היהודי בארץ את עצמו : כ-650 אלף תושבי הארץ קלטו 686.739 יהודים, ומתוכם 20.112 יהודים ממרוקו.

תקופה זו הייתה קשה מנשוא עבור העולים : חייהם בחורף במחנות האוהלים, בתנאים לא תנאים, היו קשים מאוד ; והתנאים הסניטרים הירודים גרמו למחלות ילדים ולתמותת תינוקות גדולה.

בעקבות קשיים אלה התנהל בארץ ויכוח נוקב – בממשלה, בכנסת, בסוכנות היהודית, בעיתונות – סביב השאלה : האם יש להעלות ארצה ללא יכולת קליטה סבירה – או שמא יש להאט את העלייה ולהתאימה לכושר הקליטה, בעיקר בתחום השיכון, העבודה והבריאות ?

חלוץ התומכים בהגבלת העלייה והתאמתה לכושר הקליטה היה חבר ההנהלה הציונית מהמפלגה הרוויזיוניסטית מאיר גרוסמן. במאמרו בעיתון " המשקיף " ב-25 במרץ 1949 אמר :

" אין עבודה, אין קורת גג, תהא זו קלות דעת פושעת אם נסתכל בשוויון נפש להתפתחות זאת. יש לווסת תהליך זה בהחלטיות ובחוזקה, אחרת העלייה יכולה להביא קללה במקום ברכה. יש להתאים את העלייה לקליטה ".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר