הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
אולם ה״ד׳ימי״ עצמו הוא נושא שנוי במחלוקת. למעשה, מלה זו פירושה ׳׳בן־חסות״ או ״איש מוגן״. זוהי אחת הטענות שבפי מליצי־היושר של האסלאם בעת החדשה: הד׳ימי מעולם לא נרדף ולא הציקו לו (אלא באקראי); אדרבה, הוא היה איש מוגן. אין דוגמה טובה מזו לליבראליות של האסלאם.
הנה לפנינו אנשים שאינם מקבלים את האסלאם, ותחת שיגרשו אותם מגינים עליהם. קראתי הרבה חיבורים שניסו להוכיח כי שום חברה ושום דת לא הייתה סובלנית כאסלאם ולא היטיבה להגן על מיעוטיה כמותו. מטבע־הדברים השתמשו בטענה זו כדי לנגח את הנצרות של ימי־הביניים (שאין לי שום כוונה להגן עליה), שהרי האסלאם מעודו לא ידע לא אינקוויזיציה ולא ״ציד־מכשפות״.
אפילו נקבל טענה מפוקפקת זו, כדאי שנסתפק בבדיקת הוראתו של מונח זה, ״אדם מוגן״. חובה עלינו לשאול: ״מוגן מפני מי ?״ כאשר ה״זר״ הזה יושב בארצות מוסלמיות, אין התשובה יכולה להיות אלא זו: מפני המוסלמים עצמם.
עלינו להבין בבירור כי עצם המונח ״בן־חסות״ מקופלת בו איזו איבה ספונה. מוסד דומה קיים היה ברומא הקדומה, מקום שה־ CLIENS ה״זר״, היה תמיד האויב. צריך היה לנהוג בו כבאויב אפילו לא היה כלל מצב של מלחמה. אבל אם זכה זר זה בחסדו של ראש אחת המשפחות הגדולות הרי נעשה בן־חסות שלו, ואז רשאי היה לדור ברומא; ה״פטרון שלו ״הגן״ עליו מפני מעשי־התנכלות מצד אזרח רומאי.
פירוש הדבר היה גם זה שבמציאות לא היו לאיש המוגן שום זכויות־אמת. קורא הספר הזה יראה כי מצבו של הד׳ימי הוגדר על־ידי אמנה (ד׳ימה) בינו(או בין קבוצתו) לבין קבוצה מוסלמית. אמנה זו היה לה צד משפטי, אך היא הייתה בגדר מה־שקרוי בפינו חוזה בין צדדים שאינם שווים:
הד׳ימה היתה ״מגילת־זכיונות״ (הש׳ ש. שחאטה על המשפט המוסלמי), ושתי מסקנות מתחייבות מכאן. הראשונה היא שהמעניק את הזיכיונות יכול באותה מידה גם לבטלם. למעשה אין זה חוזה המסמל ״הסכמה כללית״ שהושגה בין שני הצדדים.לא כי: הריהו שרירותי בתכלית.
המעניק את האמנה הוא לבדו המחליט היכן הוא מוכן להתיר את הרצועה (מכאן המגוון הגדול של התנאים). המסקנה השנייה היא שהמצב המתקבל כתוצאה מכך הוא היפוכו של זה המצטייר בתורה של ״זכויות האדם״, שעל־פיה מעצם היותך בן־אדם ממילא מוקנות לך זכויות מסוימות ואלה שאינם מכבדים אותן הם החוטאים.
כנגד זה, על־פי ״מגילת־הזיכיונות״ יש לו לאדם זכויות רק במידה שהן מוכרות במגילה ורק כל זמן שזו עומדת בתקפה. האדם מעצם ״קיומו״ אין הוא זכאי לשום זכויות. ואכן, זה מצבו של הד׳ימי. כמו שהסברתי למעלה, מצב זה אינו משתנה בכל מהלך ההיסטוריה: לא פרי המקרה החברתי הוא אלא מושג מושרש.
לגבי האסלאם הכובש של ימינו, מי שאינם מזדהים כמוסלמים אין להם שום זכויות־אנוש המוכרות כהווייתן. בחברה מוסלמית עתידים הלא־מוסלמים לשוב למעמד־הד׳ימי שלהם מלשעבר, ולכן הרעיון שאפשר לפתור את סיכסוכי המזרח התיכון על־ידי הקמתה של פדרציה שתכליל את ישראל בקבוצה של עמים או מדינות מוסלמיים, או במדינה ״יהודית־מוסלמית״, הוא בחזקת חלום באספמיה.
מן הבחינה המוסלמית אי־אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. מכאן שהמונח ״מוגן״ יכול להיות בעל שתי הוראות מנוגדות לגמרי אם נקבל אותו במובנו המוסרי או אם נקבלו במובנו המשפטי. ודבר זה אפייני בהחלט לוויכוחים הניטשים עתה על האסלאם.
המעניק את האמנה הוא לבדו המחליט היכן הוא מוכן להתיר את הרצועה (מכאן המגוון הגדול של התנאים). המסקנה השנייה היא שהמצב המתקבל כתוצאה מכך הוא היפוכו של זה המצטייר בתורה של ״זכויות האדם״, שעל־פיה מעצם היותך בן־אדם ממילא מוקנות לך זכויות מסוימות ואלה שאינם מכבדים אותן הם החוטאים.
כנגד זה, על־פי ״מגילת־הזיכיונות״ יש לו לאדם זכויות רק במידה שהן מוכרות במגילה ורק כל זמן שזו עומדת בתקפה. האדם מעצם ״קיומו״ אין הוא זכאי לשום זכויות. ואכן, זה מצבו של הד׳ימי. כמו שהסברתי למעלה, מצב זה אינו משתנה בכל מהלך ההיסטוריה: לא פרי המקרה החברתי הוא אלא מושג מושרש.
לגבי האסלאם הכובש של ימינו, מי שאינם מזדהים כמוסלמים אין להם שום זכויות־אנוש המוכרות כהווייתן. בחברה מוסלמית עתידים הלא־מוסלמים לשוב למעמד־הד׳ימי שלהם מלשעבר, ולכן הרעיון שאפשר לפתור את סיכסוכי המזרח התיכון על־ידי הקמתה של פדרציה שתכליל את ישראל בקבוצה של עמים או מדינות מוסלמיים, או במדינה ״יהודית־מוסלמית״, הוא בחזקת חלום באספמיה.
מן הבחינה המוסלמית אי־אפשר להעלות דבר כזה על הדעת. מכאן שהמונח ״מוגן״ יכול להיות בעל שתי הוראות מנוגדות לגמרי אם נקבל אותו במובנו המוסרי או אם נקבלו במובנו המשפטי. ודבר זה אפייני בהחלט לוויכוחים הניטשים עתה על האסלאם.
למרבה הצער, יש לפרש מונח זה במובנו המשפטי. ברי לי שכאן יטענו נגדי שהיו לו לד׳ימי זכויות משלו. אמנם כן, אך היו אלו זכויות מוענקות. וזהו עצם הענין. בחוזה־ורסאי משנת 1918, למשל, קיבלה גרמניה מן המנצחים מספר ״זכויות״, ולכך קראו דיקטאט.
מכאן אנו למדים מה־קשה הוא להעריך בעיה מסוג זה, שהרי יהיה חילוק במסקנות בין מי שמחייב את האסלאם מראש למי ששולל אותו מראש, ומחקר ״אובייקטיבי״, מדעי לאמיתו, נעשה קשה ביותר (אף שאני עצמי אינני מאמין באובייקטיביות במדעי־הרוח; לכל המוטב יכול החוקר לנהוג ביושר ולהביא בחשבון את המשפטים־הקדומים שלו).
ואף־אל־פי־כן, דווקה מפני שהרגשות כאן קיצוניים, אי־אפשר לוותר על מחקרים מסוג זה בכל השאלות הנוגעות לאסלאם. ולכן יש לשאול עכשיו: האם ספר מדעי כאן לפנינו? סמוך להופעתו פירסמתי עליו סקירה בעיתון צרפתי חשוב (לה מונד, 18 בנובמבר 1980). (המהדורה הצרפתית הייתה שלמה ועשירה הרבה פחות, במיוחד במה שנוגע לתעודות, להערות ולנספחות, שהם הכרחיים).
בתגובה על אותה סקירה קיבלתי מכתב חריף מאד מאחד מעמיתי, מזרחן מפורסם, שהודיעני כי הספר הוא בעל אופי פולמוסי טהור ואין להתייחס אליו ברצינות. אך השגותיו העידו בו שלא קרא את הספר, והמעניין שבטענותיו (שהתבססו על מה שכתבתי אני) היה זה שהוכיחו ׳חוקה׳ את אפיו הרציני של חיבור זה. קודם־כל, ״עלה את ׳טענת הסמכות׳ והפנה אותי לאי־אלה חיבורים בבעיה זו, שלמדנותם נראתה לו בלתי־מפוקפקת (מאת הפרופיסורים ש. ד. גויטיין, ב. לואיס ונ. סטילמן), שלדעתו הם נוקטים עמדה חיובית כלפי האסלאם והסובלנות שהוא נוהג עם לא־מוסלמים.
מסרתי את דעתו זו לבת־יאור, שהשיבה לי שכל שלושת המחברים הללו מוכרים לה אישית וכי קראה את פירסומיהם העוסקים בנושא אף הביאתם בחשבון. בשים לב להיקף חקירותיה של המחברת, מופתע הייתי לולא היה הדבר כך. אולם מה הן ההשגות העיקריות שבפי המבקר שלנו על הניתוח של בת־יאור?
ראשית, טוען הוא שאין מקום להכללות לגבי מצבו של הד׳ימי, שהיו בו הבדלים ניכרים. אך זאת דווקה מוכיח הספר שלפנינו, הבנוי בכישרון רב: תוך ניצול נתונים פשוטים, זהים ביסודם, מביאה המחברת תעודות המאפשרות לנו לקבל מושג מדויק מן ההבדלים האלה במצבו של הד׳ימי במגרב, בפרס, בחצי־האי ערב וכו'….
ואף שרואים אנו שוני גדול מאד במסיבות קיומו של הד׳ימי, לא היה בכך כלל כדי לשנות את המציאות האחידה והעמוקה של מצבו. הנימוק השני שמעלה המבקר שלנו הוא שהגזימו מאד ב״רדיפות״ שבאו על הד׳ימי. הוא מדבר על ״התפרצויות מעטות של זעם העם״ — אבל מצד אחד אין הספר עוסק בזה במיוחד, ומצד שני הרי דווקה כאן נתגלתה בבירור דעתו־הקדומה של המבקר שלנו.
מבחינה היסטורית היו ההתפרצויות ה״מעטות״ מרובות מאד למעשה, ומעשי־הטבח בד׳ימיםשכיחים היו. אל לנו להתעלם כיום מן העדויות הניכרות (שבעבר הודגשו יותר מדי!) לשחיטות ביהודים ובנוצרים בכל הארצות שנכבשו בזי הערבים והתורכים, שחזרו־ונשנו לעתים קרובות והמשטרה לא התערבה בהן.
אפשר שאמנם היו לו לד׳ימי זכויות מוכרות, אך כאשר התעוררה השנאה בלב העם, ולפעמים מטעמים שאין להבינם, נמצא חסר־מגן ונטול־חסות. זה היה שווה־הערך לפוגרומים. בנקודה זו הרי בעל־דבבי הוא שאינו ״מדעי״. שלישית, טוען הוא שהיו להם לד׳ימים זכויות אישיות וקיבוציות, אך הואיל ואינו משפטן אין הוא רואה את ההבדל בין זכויות אישיות לזכויות מוענקות. כבר עמדנו על כך למעלה והטענה אין לה יסוד, כמו שמוכיחה בת־יאור בבדיקה מדוקדקת ומשכנעת של הזכויות האמורות.
נוסף על כך הוא מדגיש שבארצות האסלאם הגיעו היהודים לרמתם התרבותית הגבוהה ביותר, וכי המדינות שבהן ישבו חשובות היו בעיניהם כלשהם. באשר לנקודה הראשונה, רצוני לומר שהיה שוני עצום. אמת־ויציב שבכמה ארצות מוסלמיות אכן היו תקופות שבהן הגיעו היהודים — והנוצרים — לרמה גבוהה של תרבות ועושר, אבל בת־יאור אינה מכחישה זאת.
ועל־כל־פנים לא היה זה כלל דבר יוצא־מן הכלל: ברומא, למשל, זכו העבדים (שנשארו עבדים)למעמד בולט מאד במאה הראשונה לספה״נ ופעילים היו כמעט בכל משלחי־היד הרוחניים (כמורים, רופאים, מהנדסים וכוי), ניהלו מפעלים, ויכלו אפילו להיות בעלי־עבדים בעצמם. ואף־על־פי־כן עבדים היו! במידת־מה דומה לזה מצבם שלהד׳ימים, שאמנם מילאו תפקיד כלכלי חשוב (כמו שמוכח בבירור בספר זה) ויכלו להיות ״״מאושרים״, ובכל־זאת היו אנשים נחותים, שמעצם מעמדם, המשתנה עד מאד, היו תלויים עד מאד ונטולים ״זכויות״.
אשר לטענה שהמדינה שבה היו תלויים תשובה היתה בעיניהם כשלהם, דבר זה מעולם לא היה נכון לגבי הנוצרים. ובאשר ליהודים, זמן כה רב היו פזורים כבר ברחבי תבל עד שלא היתה להם ברירה, ועם זאת יודעים אנו כי זרם ממשי של ״התבוללות״ הופיע רק בדמוקראטיות המערביות החדשות. ולבסוף מצהיר מבקרנו זה כי ״באחרונה אמנם הורע מצבם של היהודים בארצות מוסלמיות״, אלא שאין להעריך את מצבם של הד׳ימים על־פי מה שקרה להם במאות התשע־עשרה והעשרים. מעתה יכול אני רק לשאול אם לא נתפס בעל ההשגות האלו, בדומה להיסטוריונים רבים, לקישוטו של העבר. די לנו אם נציין את החפיפה המופלאה בין המקורות ההיסטוריים המתייחסים למאורעות ובין המקורות הסמכותיים, הבסיסיים, וממילא נבין כי התפתחות מעין זו ודאי לא היתה שלמה כל־כך.
אם הארכתי מעט בדיון בהשגות אלו הרי זה מפני שחשוב הדבר בעיני לאישוש האופי ה״מדעי״ של ספר זה. בעיני זהו מחקר ישר מאד, שכמעט אינו פולמוסי כלל והוא אוביקטיבי ככל האפשר (ובלבד שנזכור שאני נמנה עם אותה אסכולה של היסטוריונים שאינם גורסים אובייקטיביות טהורה ומוחלטת!). בספר על הד׳ימים יש מבחר של מקורות, הוא עושה שימוש נכון בתעודות, והוא משתדל להעמיד כל מצב בהקשרו ההיסטורי. מכאן שהוא ממלא אחר מספר דרישות מדעיות לגבי חיבור מסוג זה.
לכן אני רואה בו חיבור מופתי וחשוב עד מאד. אבל ב״הקשר המוחשי״ של ההיסטוריה בת־זמננו, שאותו תיארתי קודם, הרי זה גם ספר הנושא עמו אזהרה ברורה, העולם המוסלמי לא התפתח בהתייחסותו לשאינם־מוסלמים, ולפיכך מוזהרים אנו על הגורל המזומן אולי לאנשים שייבלעו בתחומיו. אור הוא זה לדורנו.
בורדו, מאי 1983
מבוא
מאת
משה שרון