הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956הסלקציה

בעמדה זו תמכו שר האוצר, אליעזר קפלן ; שר העלייה והבריאות, משה שפירא ; וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, שנשאו ברוב הנטל העצום של קליטת המוני העולים באותה עת.

בראש המתנגדים להאטת קצב העלייה עמדו ראש הממשלה, דוד בן גוריון : ראש מחלקת העלייה בסוכנות, יצחק רפאל.

בפתיחת המושב השני של הכנסת בנובמבר 1949 אמר בן גוריון :

התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעלייה, אם כי אין אני יכולים להתברך שכבר פתרנו את כל בעיות הקליטה והעלייה במלואן. אין אנו יכולים ואין אנו רשאים למדוד את העלייה באמת מידה כספית ומשקית בלבד, וגם אם יוטלו עלינו מאמצים נואשים לקיים קצב מהיר של עלייה רבתי לא נרתע מהם.

בתקופה זו הייתה עיתונות גדושה בתיאורים על המצב הקשה בקליטת העולים : חוסר שיכון, אבטלה, בריאות, המעברות וקשייהן. העיתונות, כמובן, ייצגה את קוראיה או בעליה. כך העיתון " הארץ ", שייצג את האליטות, תמך בסדרת כבתות בהתאמת העלייה לכושר הקליטה.

לעומתו " על המשמר " – עיתון מפלגת הפועלים המאוחדת ( מפ"ם ) – התנגד להגבלתה.

" הצופה " עיתון " הפועל המזרחי " – תמך בעלייה המונית על פי מדיניותו של שליחו בהנהלת הסוכנות – מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל.

" חירות " – עיתון הרוויזיוניסטים – שימש כשופר אופוזיציוני לממשלה : מצד אחד, תקף את קשיי הקליטה – ומנגד תמך בעלייה המונית.

העיתונים " ידיעות אחרונות ומעריב " לא היו בעלי עמדה אחידה ועקבית, ונתנו במה למתנגדים למדיניות העלייה ולתומכים בה. במקביל הבליטו את קשיי הקליטה בארץ, אך לא הדגישו את מצוקת היהודים בגולה.

בדצמבר 1949 ערך " המכון לחקר דעת הקהל " סקר דעת קהל על מדיניות העלייה של הממשלה והסוכנות, 82% מן הציבור תמכו בסקר זה בעלייה מבוקרת – לעומת 148 % שחייבו עלייה חופשית.

עם זאת יש לציין שהסקר לא היה מקצועי, ולדעת מנהל מחלקת העלייה – אף היה מגמתי. כך, למשל, הייתה אחת השאלות בסקר " האם על הממשלה לעזור קודם לחיילים משוחררים בקבלת שיכון ועבודה – או לעולים החדשים ? 

קשיי הקליטה.

ללא תשתית כלכלית ותוך קיבוץ גלויות מ-52 ארצות שונות, בעלות תרבויות ייחודיות ושונות, וקליטתן, נלחמה מדינת ישראל על חייה כנגד מדינות ערב במלחמה עקובה מדם.

לא פלא אפוא שהקשיים בקליטת המוני העולים היו גדולים. שלו הבעיות העיקריות היו : שיכון, תעסוקה ובריאות ; וכדי לפתור אותן נדרשו גם המימון ( שלא היה בנמצא ) וגם הזמן לבניית שיכונים למאות האלפים, וליצירת מקורות התעסוקה עבורם.

בעיות השיכון.

רוב העולים, שעלו בשנת 1948 ובתחילת 1949, שוכנו בבתים ערביים נטושים – אך גלי העלייה הגואים דרשו פתרונות דיור מיידיים אף כי בסטנדרטים נמוכים.

בסוף שנת 1948 הוקמה חברת " עמידר " – החברה הלאומית לשיכון עולים. היא תכננה 16.000 יחידות דיור בנות26 מטריםרבועיםלשנת 1949 : מחלקת הקליטה רכשה 6.000 צריפים שוודיים : וכן נרכשו אוהלים ל – 30.000 יחידות דיור במחנות מעבר של עולים. בדצמבר 1949 ישבו במחנות אלה כ – 90.000 עולים. כלכלתם הייתה על הסוכנות, ועלותם – כחצי מיליון דולר בחודש.

תחילה הוקמו מחנות עולים בעתלית, פרד חנה, רעננה, בית ליד, בנימינה, חדרה וראש העין, ומאוחר יותר – בבאר יעקב, קריית אליהו ( חיפה ), קריית מוצקין, רחובות וירושלים.

התנאים במחנות היו קשים ביותר : צפיפות, מחסור במתקנים סניטריים, מזון דל, ומעל לכל – בטלה חסרת תכלית. כדי לפטור את העולים ממצב בלתי נסבל זה, וגם כדי לחסוך את ההוצאות העצומות והבלתי פרודוקטיביות, הציע לוי אשכול, הגזבר וראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית להקים מעברות, ובכך השיג אפוא שלוש מטרות :

1 – העולים יתפרנסו בכוחות עצמם

2 – פיזור אוכלוסין

3 – הטבת תנאי חייהם של העולים.

באפריל 1950 הגיש לוי אשכול את הצעתו להנהלת הסוכנות :

לשים קץ למחנות …להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד, שישתרעו מדן ועד באר שבע.

כך נוצרו המעברות, ותוך תקופה קצרה החלו לצוץ ברחבי הארץ. במעברות גרו באוהלים, בדונים, פחונים או צריפונים, והעולים נדרשו לעבוד כדי לקיים את עצמם.

דיור ארעי זה נבע מחוסר תקציב, שכל על פי תחשיב שנעשה בשנת 1948, עלותו של דיור קבע עבור 250.000 עולים היה 55 מיליון לירות – בעוד תקציב המדינה באותה שנה ( למעט הוצאות הביטחון ) הסתכם ב7.8 מיליון לירות בלבד. ומלבד זאת הן נדרש זמן רב לבניית עשרות אלפי שיכונים !

בשלה הראשון חולקו המעברות לארבעה סוגים :

1 – מעברות עירוניות, הנמצאות בקרבתה של עיר. בדרך כלל הועסקו יושביהן בעבודות בעלות אופי עירוני.

2 – מעברות מעורבות, הממוקמות בסביבות מושבות גדולות. יושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי עירוני או חקלאי.

3 – מעברות כפריות באזורי התיישבות. תושביהן הועסקו בעבודות בעלות אופי חקלאי בלבד.

4 – מעברות עצמאיות, שנועדו להוות בעתיד מרכזי יישוב עצמאיים, כמו חלסה ( קריית שמונה ) או תל ירוחם. 

עד סוף שנת 1950 קמו 62 מעברות, ובהן 93.000 נפש מתוך 133.000 נפש שהתגוררו בדיור ארעי ; ובסוף שנת 1951 התגוררו במעברות 220.517 נפש מתוך 156.506 שהתגוררו בדיור ארעי. 

גם במעברות היו התנאים קשים : בשנים הראשונות לא חוברו מבני המגורים לרשתות המים והחשמל ; המים למעברה סופקו במספר קטן של ברזים ובאיכות ירודה, והיה אפוא צריך להרתיח אותם לשתייה. לעתים היו הפסקות מים, משום שמחלקת הקליטה לא שילמה את חובותיה לחברת " מקורות " ולרשויות המקומיות. יחידות המגורים הוארו בעששיות נפט או ב " לוקסים ", והאוכל בושל באמצעות פתיליות נפט או פרימוסים.

התנאים הסניטריים היו בלתי נסבלים, כך , למשל, נכתב בדו"ח הוועדה הבין משרדית לענייני המעברות, שמעברת קורדני השתמשו 336 איש במקלחת אחת, בכרכור – 53 איש בבית שימוש אחד, ובמעברת זכרון יעקב היה ברז ל -23 משפחות.

בסך הכל סיפקה ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בתקופת העלייה ההמונית פתרונות דיור קבע ל – 400.000 נפש, ופתרונות של דיור ארעי – לכ – 250.000 נפש. רובם המוחלט של אלה התגוררו במעברות.

בעיות תעסוקה.

הגידול המדהים במספר תושבי המדינה חייה צמיחה כלכלית, אך זו אינה מתרחשת תוך יום – אלא אם כן היא מתוכננת מבעוד מועד ; אך מדינת ישראל המעירה, על כלל מצוקותיה, עסקה קודם לכול בעליית הצלה של מאות אלפי יהודים, בנוסף, רוב העולים הגיעו ארצה חסרי כל, ללא רכוש וללא ממון, וחלקם היו חסרי מקצועות כלל או חסרי מקצועות נדרשים.

קושי נוסף היה חוסר שפה משותפת ותקשורת בין העולים החדשים לבין המוסדות ( לשכת העבודה ) ולתושבי היישוב הוותיק, המעסיקים – בעיקר בקרב העולים שהגיעו מארצות האסלאם.

העולים הראשוני, שהגיעו בשנת 1948, הצליחו ברובם למצוא תעסוקה במקומם של העובדים הוותיקים המגויסים. אך הממשלה והסוכנות לא הצליחו לספק תעסוקה לגלי העלייה האדירים, שהיתוספו מדי חודש בחודשו משנת 1949.

הפתרונות שניתנו היו לטווח קצר ובהיקפים לא מספקים, כגון עבודות דחק למיניהן ; סיקול וייעור שיזמו הקרן הקיימת לישראל או הממשלה ; סלילת כבישים ובניין ; קטיף, בציר ונטיעות, ששכרם נמוך, מסובסד ועונתי. לא חסרו אפוא הפגנות כנגד הממשלה והסוכנות על חוסר התעסוקה. תוך קריאות " לחם – עבודה " !

רבים מבין העולים בעלייה זו היו חולים, נכים או קשישים. הצעות העבודה הללו לא התאימו להם, כמובן, והם דרשו לפתוח קיוסקים או חנויות, על כך אמר ראש מחלקת העלייה גיורא יוספטל :

זוהי דיספרופורציה חולנית גם בשביל ארצנו, הרגילה לדברים בלתי רגילים. אנו רוצים להקים עכשיו אלף וחמש מאות קיוסקים, אנו מדברים על פתיחת 600 חנויות ( למען הקשישים ), כל מועצה מקומית מתקוממת נגדנו.

למרות אופי זה של העבודות ( עונתיות או בלתי פרודוקטיביות ), ולמרות השכר הנמוך, נחשבה תעסוקת העולים עדיפה על אבטלה מוחלטת וחיי ניוון במחנות העולים, שכן בכך הושב להם כבודם.

בסך הכל טיפלו לשכות העבודה בשנת 1950 ב – 118.000 דורשי עבודה. מתוכם קיבלו 91.000 איש עבודה כלומר 77% מכלל דורשי העבודה במעברות. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר