חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-תרומתה של יהדות מארוקו למורשת היהודית-חיים זעפרני

א.      ספרות המסתורין

ספרות זו חובקת תחומים שונים, התלויים אהדדי: הזוהר, הקבלה הלוריאנית והפירושים על דרך הסוד של התנ״ך ואוצר התפילות.

הזוהר, שהועלה למדרגת ספר קדוש, בדומה לתנ״ך ולתלמוד, תופס מקום ראשי בחיי־הדת של קהילות מארוקו. במיוחד השפיע על חיי־הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי האטלאס, באיזור סוס ועד לפאתי הסאהארה פורחת ספרות קבלית ששורשיה בספר הזוהר, ספרות שזכתה לאישור הן בקרב העדה הספרדית הן בקרב קהילות אשכנז, מקום שם נדפסה ושוננה. יצירות אלו, שנכתבו בידי מחברים שנולדו או התחנכו במארוקו, הן, לדעת מומחי האוניברסיטה העברית בירושלים, מן החשובים שבפירושי הזוהר שראו אור. נזכיר כאן רק מחברים אחדים :

ר׳ אברהם אזולאי, אבי סבו של חיד״א המפורסם, נולד בפאס, שם זכה לחינוך מסורתי וקבלי. ישב בחברון בתחילת המאה הי״ז וחיבר מספר רב של פירושים ותוספות החיוניים להבנת הזוהר. מן החיבורים שראו אור פעמים רבות באירופה ובארץ־ישראל ראוי להזכיר: ״אור החמה״, ״זוהר החמה״, ״אור הלבנה״, ״חסד לאברהם״.

ר׳ שמעון לביא, הידוע בעולם הספרדי בזכות שירו ״בר יוחאי״, אחד ממזמורי שבת, חי בפאס, אשר את מנהגיה השונים הביא בספרו ״כתם פז״ — פירוש מונומנטאלי לזוהר.

בין החיבורים המאוחרים יותר על הזוהר, שנכתבו אחרי התפשטותה של קבלת האר״י, ראוי לציין את פירושי שלם בוזאגלו (חי במאה הי״ח), ״מקדש מלך״, ״כסא מלך״, ״הדרת מלך״ ועוד, שיצאו לאור באמסטרדאם, בלונדון ובפרימיסלא. הם מבוססים בעיקר על תורת רבי אברהם אזולאי, מקובל ממראכש.

בבית־מדרשו של האר״י בצפת היו כמה תלמידים מפורסמים ממוצא מארוקאני. במאה הט״ז נוסדה בעיר זו קהילה חשובה של יוצאי מארוקו, אשר בראשה עמדו אנשי־רוח רבים, שנמשכו אחרי תורת הקבלה, אשר פרחה, כידוע, בגליל בימים ההם. שלושה מהם נתפרסמו: יוסף אבן־טבול, מסעוד אזולאי (סגי נהור) ואבו־חנא מערבי. במחקר שהקדיש פרופי שלום לתלמידי האר״י תופס אבן־טבול מקום חשוב , כן הוא מצוטט תכופות בספרו של פרופ׳ שלום על הקבלה וזרמיה.

נחתום רשימה זו של סופרים מקובלים בשני שמות מני רבים: משה בן מימון אלבז מתארודאנת שבחבל סוס •, חיבר פירוש על התפילות על־פי הזוהר בשם ״היכל הקודש״, שנדפס באמסטרדאם בשנת 1653. תלמידו יעקב בן יצחק (היוצר), המכונה בו איפרגאן, נאלץ לעקור מתארודאנת לאקא שבפאתי הסאהארה, שם חיבר מספר רב של פירושים קבליים על התנ״ך, שכונסו בספר ״מנחה חדשה״ , העתק של הספר משנת 1619, בכתב־ידו של המחבר, שמור במוזיאון של ליוורפול.

ב.      השירה

בתחום זה בולטים עוד יותר שני התפקידים שנמנו, זה של היצירה וזה של השמירה על המורשה הרוחנית. משכילי מארוקו שמרו בדבקות על המורשה השירית הארצישראלית שלאחר הגלות (פיוטי יניי, הקלירי וכר), של האסכולה הספרדית (אבן־עזרא, יהודה הלוי וכר) ושל האסכולה האיטלקית־הישראלית של תחילת העת החדשה (ישראל נג׳ארה), ועם זאת גם העשירוה. הם שמרו בנאמנות על הצורה ועל התוכן, על הנושאים המסורתיים ועל שיטות הקומפוזיציה, ובעיקר על המשקל הערבי, שאפיין את השירה היהודית של אנדאלוסיה.

לצורת־ביטוי זו של יהדות מארוקו — ה״קצידה״ היהודית־הערבית והשיר העברי כאחת — נודעת חשיבות מרובה, הן בשל ערכה האסתיטי הן בשל העובדה, שהיא מעידה עדות נאמנה על ידיעה עמוקה של התרבות היהודית, החל במדרש, באגדה ובקבלה וכלה בפיוט. המבוא של משה אבן־צור לקובץ־השירה שלו ״צלצלי שמע״, שבו מופיעה, בין היתר, הרצאה ארוכה על הדחפים המיסטיים שהניעו את המשורר לשיר את תהילת האל, הוא שיעור מצוין במלאכת־השיר.

השירה היהודית־המארוקאנית, בדומה לשירה בשאר קהילות ישראל (פרט לחיבורים החילוניים של התקופה האנדאלוסית), היא שירה דתית ביסודה, השופעת אמונה לוהטת וספוגה אהבה רבה לארץ־ישראל ולערכי היהדות. רוח זו מורגשת בכל סוגי־השירה: ה״אהבה״, המבטאת את האהבה לאלוהים ואת האמונה בבחירת ישראל; ה״גאולה״, המביעה תקווה משיחית ואמונה באל ־, וה״קינה״, המבכה את חורבן בית־המקדש, את אובדן עצמאותו המדינית של עם ישראל ואת ראשית גלותו.

הקינה היא סוג נפוץ בקרב פייטני מארוקו, מאחר שמתמזגים בה כאב האסון הלאומי בעבר וצרות ההווה. פיוטים אלה תופסים מקום נכבד הן בתפילות שבת ומועד בבית־הכנסת הן בטקסים משפחתיים. כמה משירים אלה קנו את לבה של היהדות הספרדית בירכתי מזרח ובפאתי מערב כאחת. בהקשר זה ראוי להזכיר שיר אפולוגיטי, השר את שבחי העיר טבריה:

אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה אעברה נא ואראה / אדמת קודש טבריה

שיר אחר, המוקדש לאליהו הנביא, נאמר בדרך־כלל בשעת ברכת ההבדלה ובטקסי ברית־מילה:

אערוך מהלל ניבי / לפני אלהי אבי לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא

שני שירים אלה, שחוברו בידי דויד חסין, נפוצו בעולם הספרדי על־ידי שלוחי ארץ־ישראל שביקרו במארוקו. כן הם כלולים בקובצי־שירה רבים ובמחזורים של קהילות המזרח.

ראוי להזכיר בקצרה גם את שפע השירים הדידאקטיים, ששימשו בהוראת ההלכה, הקבלה ולימודי־יהדות אחרים, ובזכות חרוזיהם סייעו לתלמידים לזכור את החומר שלמדו.

רבים נציגיה של השירה העברית במארוקו, שהרי כל משכיל ותלמיד־חכם הוא לפרקים גם משורר. כאן נזכיר רק אחדים מהם:

יעקב, משה ושלום אבן־צור, שיצירותיהם כונסו בספר, שהופיע באלכסנדריה בשנת 1893. יצירותיהם נושאות את השמות האלה: ״עת לכל חפץ״, ״צלצלי שמע״ ו״שיר חדש״.

דוד חסין, ״תהלה לדוד״, אמסטרדאם 1807. יעקב בירדוגו, ״קול יעקב״, לונדון 1844. יעקב בן שבת, ״יגל יעקב״, ליוורנו 1881.

ג.       ספרות ההלכה

זהו צד אחר של היצירה הרוחנית של רבני מארוקו. לספרות ההלכה, ובמיוחד לזו של השו״ת והתקנות, השפעה מיידית. ספרות זו זורעת אור לא רק על בעיות הלכתיות הנדונות במקורות, אלא אף על מה שאפשר לכנות בשם ״הסביבה החברתית־הכלכלית״. זיקתה הישירה של ספרות זו אל חיי־היומיום ושורשיה העמוקים במציאות מאפשרים לנו להכיר את קהילות מארוקו לפני ולפנים ולהבין הבנה עמוקה יותר צדדים בלתי־ידועים בתולדותיה, שהעלימו אותם מחבריהם של ספרי מסע, סוחרים, סוכנים ודיפלומאטים שתיארו את המלאח המארוקאני.

ד.       פרשנות המקרא, התלמוד, המדרש והאגדה

גם עניינים אלה טופחו במסגרת הדרשנות והוראת ההמונים, בדומה לצורות־ הביטוי האחרות של הספרות הרבנית.

אף בתחום זה מספר היצירות החשובות רב מכדי שאפשר לדון בהן או לנתחן במסגרת רשימה זו, ונסתפק אפוא בהזכרת מחבר אחד בלבד: ר׳ חיים בן עטר — אחת הדמויות הנאורות ביותר של יהדות מארוקו, שכתביו זכו לפרסום רב בקרב אשכנזים וספרדים כאחד. פירושו לחומש, ״אור החיים״, שהוא אחת מיצירות־ המופת של הפרשנות המסורתית, מופיע בהוצאות שונות של התנ״ך — כגון מקראות גדולות — וזכה להסכמה מצד חכמי המזרח והמערב גם יחד.

סמוך לשנת 1739 יצא חיים בן עטר ממארוקו לארץ־־הקודש ועמו קבוצה מתלמידיו. בכל אחת מתחנות מסעו — דרך אלג׳יריה ואיטליה — ניתוספו תלמידים חדשים לקבוצתו, ומספרם הלך ורב. באיטליה קיבל תמיכה כספית, שאיפשרה לו להקים את ישיבת ״כנסת ישראל״ בירושלים, מקום שם נפטר בשנת 1743, זמן מה לאחר שהגיע למחוז־חפצו.

שהותו הקצרה באיטליה הספיקה למלומדים שהשתתפו בחיבור ה־Encyclopedia judaica (כרך ו, עמי 275) כדי לעשותו לרב איטלקי, יליד סלא שבקירבת בריצ׳יה (Brescia). יורשה־נא לנו להחזיר מחבר זה לצור־מחצבתו, מארוקו, ולמנוע על־ידי כך טעות גסה.

במארוקו נתחברו יצירות נוספות דוגמת ״אור החיים״, שראוי למנותם בין החיבורים המרכזיים של הספרות הרבנית האוניברסאלית, אלא שאחדות מהן נשארו בכתובים.

.         הספרות בלשון היהודית־הערבית ובלשון היהודית-הברברית

בסקירה כללית זו של המורשה הרוחנית של יהדות מארוקו ראוי להזכיר גם את הספרות שבלשון היהודית־הערבית ובלשון היהודית־הברברית, הן זו הכתובה הן זו שבעל־פה. סקירות ודיונים על הספרות היהודית־הברברית שבעל־פה אפשר :כמצוא בפרסומינו השונים בכתבי־יד אלה

Revue des Études juives, journal Asia tique, Revue des Études Islamiques, Revue de l'Occident Musulman et de la Méditer ranee

כן פרסמנו בשנת 1970, בהשתתפותה של גב׳ פרנה־גאלאן, גירסה ברברית של הגדה של פסח נוסח טנג׳ר שבטודרה.

בצורת־ספרות זו תופסת ה״קיצה״   מקום נכבד. סוג זה, הרווח בחוגי משכילים ובקרב המוני העם כאחד, עוסק בנושאים שונים: גירסות מחורזות של סיפורים תנ״כיים או של פיוטים, מזמורי־חג או קינות, סיפורים מחורזים על חיי הצדיקים ונפלאותיהם וכן המנונות בשבחם של צדיקי ארץ־ישראל ושל צדיקים מקומיים, הנאמרים בשעת העליות לרגל כדי להשתטח על קבריהם ובשעת הילולות עממיות.

כמו־כן אפשר למצוא דרושים, שירי־חול ושירים לציון אירועים משפחתיים — הן של אבל הן של שמחה — ששפתם קרובה יותר לשפה המדוברת, שלא כ״קיצה״, ששפתה מעודנת יותר. לרשימה זו מן הראוי להוסיף גם את התרגומים שבעל־פה של התנ״ך ושל המשנה, את התפילות ואת השירה בערבית־אנדלוסית, אשר שימשה תמליל למוסיקה הקלאסית המארוקאנית, המכונה מוסיקה אנדאלוסית.

היצירות המעטות שהזכרנו די בהן כדי להוכיח בעליל, מה רבה ומגוונת תרומתה של יהדות מארוקו למורשה הרוחנית של עם ישראל. מן הראוי, שכל שכבות האוכלוסייה של מדינת־ישראל יכירו את המורשה הרוחנית של יהדות מארוקו ואת תולדותיה ויראו אותה באור אובייקטיבי.

חיים זעפרני

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוגוסט 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר