הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-פרק שלישי – הלידה.

פרק שלישי – הלידה.

אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים….בראשית ג, טז.

הלידה

כאשר מתחילה להרגיש בצירי לידה, כל המשפחה מתייצבת לימינה : האם, החמות, האחיות, הדודות והשכנות. ראשית קוראים למיילדות נשים זקנות וחכמות שבדרך כלל, רוב עבודתן לשם שמיים. הן ממלאות תפקידים רבים ומגוונים בחיי הקהילה, פעילות באגודת צדקה רבות, ותפקיד המיילדת אצלן נכלל בעבודתן הציבורית.

בנוסף לעבודתן כמיילדות, הן היו חרבות בחברה קדישא, חילקו " לחם לאביונים " ביום שישי ( לחם התמיד ), הכינו בבתיהן תרופות לחולים וחילקו אותן חינם לנזקקים, ועוד הרבה תפקידים שהן מילאו בהתנדבות. לא פלא אפוא שהמיילדת בצרפת כוונתה " האישה החכמה " a sage femmeL

על מנת להקל על האישה שתלד ללא צער, השתמשו באמצעים מאגיים שונים : אם הלידה בוצעה בלילה, המיילדת לא יצאה מפתח ביתה לפני שהצטיידה בחופן של חרמל בידה הימנית, במלח ובאלום, ובדרכה לבית היולדת, היא פיזרה את החומרים הללו לאורך כל הדרך כמנחה לשדים, כשי שלא יזיקו לה וליולדת, עקב " ההפרעה " להם בשעת לילה מאוחרת. 

הערת המחבר.

לג'ו עמוד 80 : השדה ( הכפילה של היולדת, מקבלת גם היא באותו זמן, צירי לידה, ויולדת גם היא באותה עת. השדות מעוניינות שהמיילדת שלנו ( עלי אדמות ) שתיילד אותן. לכן המיילדות פוחדות ואינן ששות לצאת בלילה ליילד.

כאשר המעוברת נכנסת לחודש התשיעי להריונה, נהגה המיילדת לבוא ערב ערב לישון אצלה עד שילדה, זאת כדי להימנע מעין הרע.

אלום

(ז') (כימיה) מלח כפול המכיל סולפט ויון חיובי תלת ערכי (כמו אלומיניום, כרום או ברזל) ביחד עם יון חיובי חד ערכי (כמו אשלגן, נתרן) מילון אבן שושן.

כאשר המיילדות הגיעו לביתה של היושבת על המשבר, התיישבו הוריה, בעלה וכן שכניה מחוץ לחדר, פתחו בקריאת מזמור תהלים, וחזרו פעמים רבות על המזמור " יענך ה' ביום צרה ( תהלים כ )

קשיים בלידה. בתקופות קודמות, האנשים סברו כי קשיי לידה נגרמים על ידי מזיקים, והתלמוד מונה את היולדת בין " הארבעה שצריכין שימור " ( ברכות נד ע"ב ) זאת הסיבה שאחרי הלידה, תולים קמעות בצורת דפים מודפסים סביב מיטתה של היולדת והמכוונים נגד " לילית " הידועה.

העונש הראשון שהוטל על האישה הראשונה בעולם ( חוה ) על אכילה מפרי עץ הדעת, היה לידה בצער : " בצער תלדי בנים " ( בראשית ג-טז ). כן נפוצה הדעה כי בשעת הלידה, האישה חשופה לפגעי כישוף והמיילדת השתמשה גם היא באמצעים מאגיים, כדי להרחיק את המזיקים.

היא פיזרה מלח בארבע הפינות של חדר היולדת, בחצר, בחדר השירותים וגם את קירות החדר היא שיפשפה במלח. אצל הערבים, המיילדת משפשפת את הקירות בשום חרף כדי שהריח יבריח את השדים.

כאשר האישה התקשתה בלידתה, הנשים הקטירו קטורת ולחשו כנגד עין הרע וכנגד כל כישוף העלול להיות סיבה לחבלי לידה קשים. באותו זמן, הגברים ישבו בחדר הסמוך וקראו תהלים. כפי שצויין מנהג קריאת מזמורי תהלים בשעה שהיולדת יושבת על המשבר היה נהוג בכל קהילות ישראל במורקו.

אצל המוסלמים, כאשר האישה מתקשה בלידה, מביאים איש דת, וזה קורא בפניה תפילה מיוחדת.

היו מקומות שנהגו לקחת כלי חרס, לחרוט עליו שמות קדושים ולחשים והצמידו לטבור היולדת. היו גם מקומות שבהם נהגו לפתוח את החלונות ואת הדלתות של הבית, כדי לתת לשדים להסתלק. גם החכם הכין קמעות מיוחדים לאישה המתקשה ללדת.

יש גם הטוענים כי אבן השואבת היא סגולה למקשה ללדת, ואם האישה תיקחנה בידה השמאלית, היא תלד בנקל. אבן שואבת מגנט, אבן מושכת מתכות; מרכז העניינים, מוקד משיכה.

הקמע למתקשה ללדת

הדעה הנפוצה שבשעת הלידה, האישה חשופה לפגעי הכישוף ממריצה

אותה להכין לעצמה קמע מתאים.

למקשה לילד.

כתוב בכתיבה תמה א"א – אלו השמות – על קלף כשר ושים על בגד בטן לבן נקי והניח על טיבורה וממה יצא הוולד מיד וכציציא – ושכיצא – הוולד הסירו מיד כדי שלא יצאו בני מעיה זמ"ש – וזה מה שכתוב.

למקשה לילד.

יג'סאל ראזלהא צבעו לכביר דרזל לימיני – ירחץ בעלה את בוהן רגלו הימנית – ויעטיהא תשרב – וליתן לה לשתות – בלי ידיעתה ותלד מיד בע"א – בעזרת האל.

האבן הפלאית שבמראכש.

במללאח במראכש, בביתו של יעקב אטיאס, הייתה קיימת " אבן פלאית " שחורה, תלוייה בקורת החדר. על האבן הזאת התהלכו אגדות רבות. אומרים שהייתה מרפאת כל ייני חולאים : מחלות עיניים ובמיוחד כאבי ראש. החולים היו מניחים עליה את ידם, וקוראחם : בזכות רבי יוסף פינטו, שעל שמו האבן, ומיד מתרפאים.

האבן הזאת עזרה במיוחד לנשים שהיו מתקשות בלידתן. כאשר אישה התקשתה בעת לידתה, הביאו לה כור חיטים, הניחוהו לפניה ונתנו לה להכניס את ידה הימנית לתוכו. היא קראה בשם הצדיק ותרמה את החיטה למשפחת בעלי האבן. במקום, הכאבים והמיחושים עברו כלא היו, וכן האישה ילדה בקלות ובלי צער.

מיד אחרי הלידה לקחו כור החיטה בתוספת סכום כסף, נרות ושמן, וכיבדו בהם את משפחת רבי יוסף פינטו שעל שמו האבן.

אם צירי הלידה נמשכים ואינם מרפים, נהגו במספר מקומות, לקחת את צעיף ראשה של אישה פורייה היולדת בקלות מדי שנה בשנה, וכיסו בו את ראשה של האישה היולדת עתה. פעולה מאגית זו עזרה לצעירה ללדת בנקל. בפאס ןבמכנאס לא קיים מנהג זה של צעיף הראש.

פדיון נפש.

כאשר האישה המשיכה להתקשות בלידתה והצירים לא הירפו ממנה, הגברים פתחו בקריאת פרשת העקידה ( עקידת יצחק ), בעוד שהנשים עמדו מול המזוזה בתפילה ובתחנונים על נפשה. בעיירה דבדו קראו למלמד התינוקות וזה הביא את כל תלמידיו, העמידם מול חדרה של היולדת, והם פתחו בקריאת מזמורי תהלים.  

הגברים לעומתם קראו את הפזמון " עת שערי רצון " שרגילים הספרדים לומר ביום ראש השנה, בעת הוצאת ספר התורה וכן ביום הכיפורים. אם כל זה לא הועיל, הזמינו אז את החכם וזה עשה פדיון נפש לאישה, שינה את שמה או הוסיף לה עוד שם על שמה הקיים.

מקל הקדוש – אל עקאייז דסדדיק

אם כל הנסיונות עלו בתוהו, אז פונים לאפיקים חדשים. ישנן משפחות שאחד מאבותיהן היה אדם קדוש ומלומד בנסים, ואחרי שנפטר לבית עולמו, משתמשים צאצאיו במקל ההליכה שלו כדבר קדוש ומקודש. כאשר מי שהיא מתקשה ללדת, פונים קרוביה למשפחה זו של הקדוש ומבקשים ממנה את מקלו של הצדיק – אל עקאייז דסדדיק.

האישה אוחזת אותו בשתי ידיה, מניחה אותו על בטנה וקוראת בשם הצדיק " ייא סידי ג'יטני " – הו אדוני ענני -, ייא סידי פכני – הוי אדוני הצילני.

מקל זה של הקדוש שימש גם לחולים. כאשר היה איזה חולה אנוש בעיר, הביאו לו את המקל והניחוהו למראשותיו, וכל זמן שהמקל היה על ידו, החולה הרגיש בטוב כך סברו קרוביו ובני משפחתו.

כאשר אישה התקשתה בלידתה, נהגו לכסות את ראשה במטפחת השייכת לאישה אחרת שהיא אם לבנים ורגילה ללדת בקלות, כסגולה ללידת בן זכר ללא כל צער.

במכנאס כאשר לאישה היו חבלי לידה קשים, הביאו לה מבית משפחת רבי יוסף משאש ז"ל, את מקלו של אביו, הקדוש רבי חיים משאש זיע"א. ואם משיהו היה חולה אנוש, הביאו לו את טבעתו של אותו קדוש וענדו לו אותה.

בתיטואן שבמרוקו הספרדית, היו מביאים לכל אישה בהריון המתקשה ללדת את המקל ואת החגורה ( האבנט ) של רבי יצחק בן וואליד ז"ל, ומניחים אותם על בטנה והיא יולדת בשלום. מקלו של בן וואליד וצלוחית השמן שנהגו להניח על קברו, נמצאים היום בארץ ומחוללים נסים ונפלאות בשני התחומים.

בירושלים נמצאים היום הישיבה ותלמוד תורה על שם רבי יצחק בן וואליד, ובהן נמצאים, המקל והשמן של הקדוש. גם ספרייתו הועברה לארץ ונמצאת שם ( תודתי למוסדות " ויאמר יצחק " שהעבירו אלי דפי הסבר וחומר על שם הצדיק )

בעיר וואזאן, הייתה משפחה שהחזיקה ושמרה על האבנט של הקדוש רבי עמרם בן דיוואן זיע"א, הקבור בעיירה אסג,ן, וכל אישה שהתקשתה ללדת חגרה את החגורה ונענתה מיד. גם עקרות היו חוגרות אותה כד שתתעברנה.

הערת המחבר.

ראה שוראקי, עמוד 132 : נשים עקרות חדרו את בחגורה הזאת כדי שתתעברנה. ההרות חגרוה כדי שתלדנה בקלות. בן עמי, קדושים 522, רבי עמרם השאיר את החגורה שלו אצל משפחת מכלוף סרויה בוואזאן, וכל אישה שחגרה אותה ילדה בנקל.

בסאלי כל הבגדים של רבי עמרם אצל אחת המשפחות והאנשים היו הולכים לנשק את בגדיו של הקדוש, ראה בן עמי, קדושים עמוד 524. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר