עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

רוב שעות היום מסתובבים הילדים בכפר מבלי לעשות דבר, כי במשק אין להם מה לעשות, כפי שיבואר להלן, ובית ספר אשר יחזיק אותם אין בנמצא.

רק אחדים בכפר ידעו לקרוא ולכתוב : הרב, השוחט וראש הכפר. במקומות מסוימים איש אחד ממלא את כל התפקידים הללו, הוא משמש כמורה, כמלמד, כשוחט וכרב.

כאמור ברובם הם אנאלפביתים, את התפילות למדו בעל פה מתוך הרגל השמיעה וההתמדה בתפילה. אך הופתעתי ממראה פניהם וממבנה גופם : דמות תנכ"ית להם, בעלי קומה, פרקם נאה, זקנם מגודל יפה, על כולם נסוך חן והוד קדומים ומעלים בדמיוני את ה " אבות .

אולם בעת שיחה אתם הייתה מתגלית בורותם ושטחיותם. לעומת בורות זו, גדלה התפלאתי כשנוחכתי לדעת איך כל התפילות שגורות בפיהם.

המאכלים.

רבים מהם אינם נוהגים לאכול שלוש פעמים ביום. בבוקר בצאתם לעבודה או לשדה, לוקחים פת במלח בלבד למשך כל היום. את הסעודה העיקרית אוכלים הם בערב, והמנה העיקרית – בשר. בכל מרוקו נפוצה מאוד אכילת הבשר, בהיותו מצרך זול מאוד.

חיי המשפחה.

ראש המשפחה – הבעל הוא האדון על הכל, על פיו ישק כל דבר וכל בני המשפחה נשמעים ומצייתים לו, לרבות הילדים בגיל הבגרות. יש לציין שהביגמיה נדירה מאוד בין היהודים שבכפרי האטלס,ף בדומה אצל יהודים במרוקו כולה.

העבודה בכפר.

העבודה החקלאית במרוקו בכלל ואצל היהודים הכפריים בפרט, שיטותיה הפרימיטיביות מאוד. כשאני משווה את שיטותיה לאלה הנהוגות אצל שיננו הערבים בארץ כגון : הסדרים, אופני העבודה, הכלים, הגידולים השונים, חזור הזרעים וכדומה מתקבל כי חקלאי מרוקו מפגרים לעומתם לפחות במאה שנים.

מספיק לצאת לשדה ביום חורף בעונת הזריעה – השדה הוא רחב ידיים במרוקו – ולהתבונן בכוחות המשיכה, קרי בכוחות העבודה הנהוגים שם, ואתה נתקל בצמדים שונים : שור וחמור, פרד ושור, חמור וגמל וכדומה.

כל מי שיש לו מושג מה בעבודת האדמה יסיק מיד כי עובדי אדמה אלה שייכים לפחות לתקופה החולפת אם לא לתקופה הפרה היסטורית. עבודת אדמה במרוקו וכן בכפרים היהודיים היא " פלחה – חרבה ". לעתים רחוקות נתקלתי בשדות של גידולי שלחין, וזה בו בזמן שהמים מפכים בשפע בשדה, וזועקים ומתחננים שינצלו את טובם וברכתם. אך מעטים שועים לקריאת מים זו.

העבודה בשדה מתחילה רק אחרי גשמי היורה. לפני היורה אין המחרשה הפרימיטיבית הנהוגה כאן יכולה לחדור לאדמה ולפלחה. במשך החורף זורעים תבואות חורף, ובראשית האביב, את תבואות הקיץ. בקיץ עוסקים זמן רב בקציר הנעשה בידיים בעזרת מגל, והדיש גם הוא נעשה בשעטה פרימיטיבית. עבודות אלה נמשכות על פי רוב עד סוף אוגוסט – ראשית ספטמבר – אוקטובר וחלק מנובמבר הם תקופה של מנוחה, כי במשך הזמן הזה אין עבודות בשדה.

בימי מנוחה אלה בעל הבית מתקן את הדיר, בודק את כלי העבודה המעטים שישי לו, מטייח ביתו לקראת עונת החורף, ומטפל בכל מיני עניינים ביתיים אחרים שאין להם קשר עם עבודת השדה. בסיור באזורים אלה לא שמעתי ולא ראיתי שיש חקלאים המזבלים את שדותיהם.

היבול.

על אף שהאדמה טובה ופריה, כפי שהתרשמתי, היבול הוא דל וצנוע. הוא אינו מגיע למאה קילו לדונם בממוצע. הסיבות נעוצות בשיטת העבודה, וכמובן שבעיבוד טוב ובכלים מתאימים ניתן בהחלט להכפיל היבול.

בעוברי לאורך הנהרות " דרע " ו " דאדס " לא יכולתי לעצור בעד קנאתי כחקלאי למראה האפשרויות העצומות הטמונות במימי הנהרות האלה שאין להם גבול וקץ, ושניתן להשקות בהם מאות אלפי דונמים – ואיש אינו שם לב לאוצר טבעי זה שברכתו אינה מנוצלת.

עבודת הנשים.

נשי היהודים הכפריים אינן יושבות בטלות כנשים יהודיות בערי המרכז. הן משתפות עצמן בעבודה חלקית בשדה, בעיקר בעבודת הקציר, נוסף על תפקודן המיוחד בבית ובחצר : בישול, אפיה, כביסה וכדומה.

הן יוצאות לשדה יחד עם בעליהן, קוצרות, מעמרות ובעיקר מלקטות, כי הלקט כולו שלהן ואין לבעל השדה חלק בו. כשראיתי נשים עוסקות בלקט הצטיירה בדמיוני דמותה של רות המואביה כשדמותו של הבעל בשדה לא רחוקה מלהידמות לבועז דאז.

בחורף הן עוסקות במשק ביתן הקטן הכולל עשר – עשרים עופות, עז, כבשה, לעתים גם פרה דלה וצנועה. משק חי המספק גם חלק ממזון המשפחה : ביצים, חלב, גבינות וכדומה.

השליחות.

יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל.

אהבת ארץ ישראל הייתה אחת המעלות שבה הצטיינו יהודי מרוקו מאז ומתמיד. אהבה זו מוצאת את ביטוייה בספריהם של חכמי מרוקו : בתרומותיהם הכספיות של יהודי מרוקו לתמיכה ביישוב ארץ ישראל. בהערצה ובחיבה שרחשו לשליחי ארץ ישראל בחייהם וגם לאחר מותם, ובייחוד בעליה לארץ שנמשכה בכל הדורות הן כעליה לרגל, לביקור במקומות הקדושים והן להתיישבות קבע.

קהילות מערביות ( מוגרבים – מרוקנים ) היו קיימות בירושלים, בחברון, ביפו, בצפת, בטבריה בחיפה ובעכו. הם היו המייסדים הראשונים של היישוב העברי באחדים ממקומות אלה. מעולם לא נותק הקשר בין יהודי מרוקו לבין ארץ ישראל, אם כי ממדי העליה השתנו מתקופה לתקופה, הכל לפי נסיבות הזמן.

העליה ובעיותיה.

בקום מדינת ישראל טבעי היה הדבר שיהודי מרוקו יחדשו את הקשר עם ארץ ישראל בתנופה גדולה יותר. ואכן זרם העליה ממרוקו היה מהגדולים היותר והוא הלך וגדל עד לממדים מדהימים, לפעמים עד ל 10.000 – 20.000 עולים לחודש.

זרם כה גדול של עולים, בתנאים שהייתה מצויה בהם אז המדינה הצעירה, יצר בעיות קשות, והבוערת ביניהן – שיכון ותעסוקה. המעברות שקלטו עשרות אלפי עולים, היו מחנות מעבר ואמצעי קליטת זמניים בלבד, וכיוון שכך לא יכלו לענות על שתי השאלות הגדולות, שבלי פתרונן לא ייתכן המשך העליה. היו אז שחזו שחורות ושאלו, אם בעקבות עליה בממדים גדולים כאלה לא תבוא על המדינה הצעירה התמוטטות כלכלית וחברתית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר