יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

מסקנו הוועדה קוממו את דעת הקהל היהודית, שרובה ככולה קישרה בין מעשיהן של המוסלמים לבין ההסתה האנטי יהודית שחידה את ימיה בקרב באוכלוסייה האירופית של העיר. סברה זו מקובלת גם על כמה סופרים ומנהיגים מוסלמים, שהטילו אף הם את האשמה בחוגים האנטישמים הצרפתים, תוך התייחסות לשורה של גרומים אחרים, כמו המשבר הכלכלי שפקד את האזור הכפרי המוסלמי, השפעת עלייתו של היטלר לשלטון והפצת הרעיון האנטי ציוני בפרסומים שונים במקורם היה במזרח התיכון.

יש להזכיר בהקשר זה שתי דעות סותרות, אחת של מוסלמי רפורמיסטי, מאלכ בנאבי, ושנייה של מוסלמי אזרח צרפתי, ר' זנאתי, וכך מתאר הראשון את הלכי הרוח ששררו בקרב האוכלוסייה המוסלמית של קונסטנטין :

כל אשר שרד בידי הבורגנות הקונסטנטינית העתיקה חוסל בתוך חנויות אלה – של יהודים – בין השנים 1920 ו-1925. כאן גם פשטו את עורם מן האיכרים שעוד החזיקו בפיסת אדמה באזור סטיף, גלמה או בון.

הבורגני כדי לעשות חינגה, הפלח מסטיף כדי לקנות " סיטרואן " ולבלות בערבים ב " רחוב הסולם – שניהם נזקקו לכסף. הנה כי כן, היהודי היה תמיד נכון להלוות להם לפי שישים אחוז ריבית, והריבית המצטברת לפי שיעור זה גרמה באורח אוטומטי, מקת שנה או שנתיים, להעברת רכושם לידי אחד המתיישבים.

מדוע זה הרימו פורעי ה-5 באוגוסט את ידם נגד ה " מתווך " היהודי ולא נגד המתיישב האירופי, בעל הקרקעות הצרפתי, שהיה בסופו של דבר הנהנה מתהליך רישושם של בני המקום, כפי שתיאר בנאבי ? מדוע חיכו המהומות האנטי יהודיות לחידוש ההסתה האנטישמית כדי להתפרץ ? הבה נוסיף לשאלות לאה, שעליהן אין המחבר נותן תשובה, את ההערות של ר' זנאתי :

רבות דובר, מאה ה-5 באוגוסט, על טינת בני המקום כלפי היהודי. יש המדגישים כי גל האלימות הוא פועל יוצא של תרעומת עמוקה שמקורה בחוצפתו של היהודי בעל הממון, המגביה את אפו מאז נעשה אזרח צרפתי……

אנו סבורים כי תרעומת זו אינה רווחת אלא אצל יושבי העיר. אולם, מחוללי הביזות ב-5 באוגוסט היו כפריים רובם ככולם, היינו מי שאינם רואים יהודי אלא כאשר הולכים העירה לערוך קניות או לבקש שירותיו בענייני כסף.

במובן זה, אפשר לומר כי איש הכפר מתייחס ליהודי כבעין כבוד, שמעורר אדם עשיר שבו אפשר להיעזר בעת הצורך.

אשר לזכויות הנובעות מן האזרחות, רק כמה אנשי רוח מוסלמים, בעיקר מי שיודעים את ערכו של פתק הבוחר, באים בטענות לא אל היהודים דווקא, שידעו לנצל רגע של רפיון כדי לקדם את ענייניהם, אלא אל צרפת, על שהסכימה למהפכה חברתית באלג'יריה, לא פחות ולא יותר.

שאר האוכלוסייה הערבית אינה יכולה להבין את משמעותו של " צו כרמיה " ואינה מזכירה אותו כלל בין תלונותיה. יתירה מזו : בני המקום אינם חפצים כלל לקבל את אזרחות צרפת, אף שהייתה בתחום השגתם, מאז צו הסינאט בשנת 1865 : משמע כי אין הם יכולים להתקנא ביהודים בשל יתרון נטול ערך בעיניהם, אפילו מאה שנה לאחר בואם של הצרפתים.

לדברי ר' זנאתי, המהומות " לא היו חורגות מביזת כמה חנויות ולא יותר ", אם הערבים " היו מוצאים מולם כוח מזוין, ובעיקר אם לא היו מאמינים כי הם פועלים בהסכמת הצרפתים ".

דעה זו מקובלת הייתה לרוב על חוגי היהודים, אף כי דוברים מסוימים של הקהילה נטו לראות את מעשה הערבים בקונסטנטין – כנראה שלא בצדק – בתור התקוממות נגד הצרפתים. שכּן, בלי לגרוי ממשקלן של הסיבות הישירות להתפרצות ומהשפעתן של שמועות שונות על התנהגותו של המון משולהב, אין להפריד בנקל בין פרעות קונסטנטין העקובות מדם וההסתה האנטישמית ששלטה באותה תקופה ברחבי אלג'יריה.

הסתה זו טיפחה בשיטתיות העיתונות המקומית, ובתמיכת אנשי ציבור ופוליטיקאים מוכּרים אף הצליחה לעורר מחדש את הלהט האנטי יהודי, שנחלש לאחר מלחמת העולם הראשונה. 

הרעיון האנטישמי ותומכיו.

כמו בשלהי המאה הי"ט, מילא חוג " הנבחרים והנכבדים מקום מרכזי במתקפה האנטי יהודית בשנות השלושים : הכומר גבריאל לאמבר באוראן, ציר הפרלמנט אמיל מורינו בקונסטנטין ולוסיאן בלה, ראש העיר סידי בן אל עבאס, היו נושאי דגלה של התנועה העתידה להשיג בבת אחת את כל מטרותיה עם עלייתו של פטן וניצחון " המהפכה הלאומית " בצרפת.

האב לאמבר גורש מהכנסייה, אך מעולם לא פשט את גלימתו. הוא החל בקריירה פוליטית שלו בהתמודדו עם ראש מועצות אנטישמים כגון הד"ר מול וסגנו מנודייה שירש אותו בתפקיד. ' כנגד " האגודות הלאטיניות ", והעיתון " לה פטי אוראני " של הד"ר מול, יצא הכומר לאמבר תחילה לאחדות הגזעים ולהוקעת האנטישמיות.

כך הקים את " אגודות הידידות על שם לאמבר ", שאליהן הצטרפו בלי אבחנה יהודים, מוסלמים וקתולים, והודות למצע שקרא לאחדות הבין דתית הצליח האב לאמבר להיבחר למועצת העיר, ואח כך לראשות העיר אוראן – 1933.

לא כן בבחירות לאסיפה הלאומית הצרפתית, שראו את תבוסתו של לאמבר ואת ניצחנו של  מועמד המפלגה סוציאליסטית, מ' דובואה. זה האחרון הצליח אומנם למשוך אליו את כל הקולות של " החזית העממית, ואילו ראש העיר אוראן נאלץ להתמודד עם המועמד המשותף של כל הארגונים ה " לאומיים ", לרבות " המפלגה הסוציאלית הצרפתית, והמפלגה העממית הצרפתית.

על רקע זה בחר הא בלאמבר להיות לנושא דגלו הקנאי של המחנה האנטי יהודי : הוא האשים את היהודים בבגידה, על כי נתנו את קולותיהם למועמד " החזית העממית ", אך בעיקר מתוך שאיפה למלא את החלל שהותירו " האגודות הלטיניות, לאחר שסר חינם בעיני הבוחר מאז 1933.

למחרת הבחירות המחוזיות שנערכו באוקטובר 1937, הוא הקים את  " ליגת הידידות הלטינית ", ובכך העמיד את עצמו בראש " האיחוד הלאומי Rassemblement National  , ששימש קורת גג לכל הארגונים שתוכניתם האחת והיחידה הייתה המאבק ביהודים ובקומוניסטים.

" ליגות הידידות הלטינית " עלו ללא ספק על כל שאר הארגונים האנטישמים בשיטת הארגון והגיוס שלהן. האב למבר העניק לתנועתו " ועד מרכזי " וכן " מזכירות פוליטית ; זאת עשה תוך הישענות על המבנה הביורוקראטי שירש מארגוני הד"ר מוֹל, וללא ספק גם על דוגמת המפלגות הטוטליטריות מן התקופה.

המצטרפים לליגות אורגנו בתת סניפים בכל רובע ורובע, ובסניפים, בכל אחד מאזורי הבחירות. בעיר אוראן, לדוגמא, היו עשרים וחמישה תת סניפים, שבהם יכלו חברי הליגות האמרות " להיפגש ולהתחשל באווירה לטינית ". נוסף על תת סניפים אלה היו ל " ליגות הלטיניות " שלושה סניפים מחוזיים שעסקו בגיוס נשים, מוסלמים וצעירים – נוער לטיני.

אמצעי התעמולה כללו פרסום כרוזים ומאמרי עיתונות, ארגון אסיפות, נשפים, מסיבות ריקודים, חלוקת מזון לנצרכים, מפגנים, תחרויות ספורט ועוד.

גלגולי האב למבר מזכירים מכמה בחינות את אלה של אמיל מורינו. לאחר שהתפרסם ב – 1898 בתור מנהיג האנטשמים, מיתתן את יחסו ליהודים במחוז הבחירות שלו, כנראה בשל השפעתו של " יהודי טוב ", הוא ידידנ נטארבוני, שמאז 1904 עזר לו ביעילות בכל מסעותיו האלקטורלים.

מה הייתה אם כן, " הפילוסופיה ה אלקטוראלית " של מורינו, שבשנות השלושים היה סגן ראש העיר קונסטונטין ? להלן דברי הסבר של ה " רפובליקאי " עיתונו Le Republicain

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר