ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן

 

היום ימלאו 48 שנה ליום פטירתו של אבי ז"ל.

מטבע הדברים שזהו יום עצוב עבורי, עבור אמי ואחיי ואחיותיי. 

הסיבה לכך שהחלטתי לשבץ אותו במאמרו של מורי ורבי פרופסור בשן הי"ו , הינה שאנתיפה – כיום נקראת – פום ולג'ומעא – היא עיירת הולדתו שלו ושל אמי שתחיה.

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

היה זה בתאריך לועזי 7/10/1964, יום רביעי בערב, ואני עדיין רך בימים. ימי חורף גרנו במעברה בהרצליה. שלושה שבועות לפני כן, החליט לברוח מבית החולים שיבא ולבוא הבית על מנת לשמש כשליח ציבור של בית הכנסת לימים הנוראים ולחג סוכות, כאילו ידע שזהו חגו האחרון. 

אכן כך עשה, והתקבל בבית הכנסת כמושיע. אבי היה שליח ציבור, שניהל את התפילה ביד רמה במשך כמה עשרות שנים הן במרוקו והן בארץ 

לצערי לא זה לשהות על אדמת הקודש, אלה פחות משלוש שנים, אך זה היה עבורו, הגשמת חלום כפי שזה היה עבור כל יהודי מרוקו, שראו בעלייתם לארץ הקודש פסגת חלומותיהם . 

אבי היה חולה לב, וסבל בעיקר מזה שאשתו שלא עבדה בחייה , נאלצה היא לפרנס את המשפחה, הבעל החולה ושישה ילדים, בעשר אצבעותיה. ציער אותו הדבר מאוד, שהפך לנטל כיוון שלא יכל לעבוד מפאת מחלתו. 

זהו הדבר שלדעתי זירז את הקץ, והצער הזה היה כבד מנשוא. 

יום רביעי בערב, 7/10/1964, והוא בשעה שבע בערב, שוכב על מיטה, כאשר פניו היו מופנים לעבר הדלת. בלי שום סיבה הנראית לעין, הדלת נפתחת, והוא פונה לעבר הדלת, ואומר את המשפט המצמרר, אותו שמעתי במו אוזניי, " ברוך הבא ביכום, לאכום תא אנתסינא " – ברוך הבא , לכם אני מחכה – 

אמי נכנסה ללחץ, ושאלה אותו " יהודה מה על מה אתה מדבר ", והוא עונה לה, ימנה, לילא הייא לילת אלמות דיאאלי, האומה זאוו יעביאוני – ימנה, – שמה של אמי שתחיה – הלילה הוא ליל מותי, והנה באו לקחתני, הכיני לי ארוחת ערב קלה וכוס נענע. 

סיים את השתייה, וקרא לאמי, ביקש שיביאו לו קערת מים, נטל את ידיו, שם את אותן על ראש אמי ובירך אותה. אחיי הקטנים נשכבו לישון, ואני לבדי הייתי ער, קרא גם לי, שם את ידיו על ראשי, בירך אותי וביקש ממני להיות ראש המשחה ולשמור על אמי ואחיי. 

רבותי, זהו סיפור אמיתי  המתאר את אותו לילה מר. הוא היה חולה לב, לא הייתה שום התראה מוקדמת. בשעה 11.00 בלילה החזיר את נשמתו לבורא בבית החולים שיבא, כאשר אני מחזיק את ראשו, שביל קטן של דם זרם לו מזווית הפה, ולא הועילו כל ניסיונות ההחייאה. נקבע מותו. ותם סיפור החיים של אבי מורי, והוא בן 57 שנים בלבד. 

הוא לא זכה שלום שמחה מבניו, מלבד בר המצווה שלי.

לי יש זיכרון ברור ממנו, כאשר לשאר אחיי, זיכרון מעורפל. הוא לא היה רב, לא פוסק, לא תלמיד ישיבה, אדם פשוט ובעיקר ישר, צנוע, אוהב את הבריות, ומתרחק מהשררה והכבוד. הוא לא הסכים שיקראו לו רבי יהודה, אלא יהודה בלבד. שימש כשליח ציבור ידוע, והיה חברו של רבי דוד בוזגלו שנהנה מקריאת התורה שלו. 

יהי זכרו ברוך, וזכותו תגן על אישתו, אמי מורתי, על ששת ילדיו, נכדיו וניניו ועל כל עם ישראל. אמן כן יהי רצון

אלי פילו 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר