שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-המלאך הנברא מאהבת חינם

המלאך הנברא מאהבת חינם

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

אולם, עם כל זאת, כפי שנאמר על הבורח מהכבוד, שהכבוד רודף אחריו – לא פסק זרם האנשים שנהרו לביתו כדי לקבל את ברכתו. בלי פרסום או יחסי ציבור, בלי מודעות או הודעות, עבר המידע מאחד לשני, מאדם לחברו ולבן משפחתו, מעיר לכפר ומכרך לחו״ל. סיפרו על הרב פינטו, עניו וצנוע, המקבל כל אדם בסבר פנים יפות ומברך אותו לרפואה ולהצלחה.

עם כל מעלתו הרוחנית הגבוהה, הצטער הרב צער רב בכל פעם שפנה אליו פלוני אלמוני, ויהיה זה העני שבעניים או הפשוט שבפשוטים. כשבא יהודי זה או אחר לשפוך לפניו שיחו ולתנות על מר גורלו, היה הרב שופך דמעות כמים, מתפלל להצלחתו ומבקש עליו רחמים. ״המלאך שנברא מאהבת חינם״, הסביר למקורביו, ״הוא מושיע. שנאמר, ׳בכל צרתם לו צר ומלאך ה׳ מושיעם׳״.

משום כך שאל אותו בנו, הרב חיים: ״אם מספר גדול כל כך של אנשים מתייצב תדיר לקבל ברכה, הרי שאתה ראוי להיקרא אדמו״ר, בזכות ולא בחסד״.

השיב לו הרב משה אהרון: ״דע לך בני, כי בנעורי חשבתי להיות בעל מלאכה, כמו ספר או מכונאי. אבל, אבי זצ״ל ציווה עלי כי אברך אנשים. הברכה שלי, כך אמר, עושה רושם בשמיים, ואסור למנוע טוב מבעליו. אני עצמי עפר ואפר, ואני נשען על זכות אבותי הקדושים וחסדיהם״.

בהקשר לכך אמר פעם לבנו, ששאלו: ״נאמר ׳אלה דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא׳. היכן אותם פירות?״ השיב לו הרב משה אהרון בבת צחוק: ״בני, הפירות הללו הם זכות האבות, שאותה הם משאירים לבניהם אחריהם. משום כך, התרומות והמעשרות שמביאים לבני הצדיקים ניתנים בזכות ולא בחסד. אולם, מאוד מאוד יש להיזהר, כי בכספים הללו ייעשה שימוש לדבר מצווה בלבד ולקיומם של בני הצדיקים. אחרת ההנאה מהעולם הזה מזיקה גם לאבותינו הקדושים״.

ועל זכות אבות זו הקפיד עד מאוד. בתום אחת ההילולות ישבו הרב משה אהרון פינטו ובנו הרב חיים, ופתחו מעטפה אחר מעטפה שקיבלו מהמשתתפים. במעטפות היו תרומות ופתקים, שעליהם נכתב שמו של המבקש ברכה זו או אחרת ושמות בני משפחתו. הרב עבר ממעטפה למעטפה, הוציא את הפתקים ובירך את נותני התרומות. והנה, בתוך כך נפל אחד הפתקים הללו ונפל על הריצפה, מתחת לשולחן. הרב משה אהרון הזיז את השולחן והתכופף, אך גרם לכך שמספר רב של פתקים ושטרות כסף נפלו אף הם.

הרב חיים ראה את המתרחש, ושאל את אביו לשם מה כל הטירחה הזו. ״הברכה אחת לך אבי?״ – שאל. ״מדוע אתה מתאמץ כל כך למצוא את הפתק האבוד? תן ברכה אחת כללית, וגם הוא יבורך״.

הרב לא השיב, והמשיך לחפש. לבסוף מצא את מבוקשו, התיישב והמשיך בברכות. אז ניפנה אל בנו, והסביר. ״דע לך, כי כשם שקיימת הונאת דברים או הונאה במסחר כך גם קיימת הונאה בזכות אבות. אותו יהודי, שצירף תרומה ופתק, האמין כי יבורך. אם לא אברכנו בברכת זכות אבותי, הרי שהתרומה שנתן תיחשב כגזל״.

בתום הברכות צרר את הכסף, הפריש לעצמו סכום זעום לצורכי הקיום היומיומי ולהוצאות לצורך המצוות, הקשורות בימים הנוראים המתקרבים, ואת היתר נתן לבנו, כתשלום לאברכים הלומדים בכולל על שם הרב חיים זצ״ל. ״תן להם, שתורתם אומנותם, והם ממיתים עצמם באוהלה של תורה״.

וכך נהג בכל ימות השנה. הרב משה אהרון נהג לחלק את כל כספו לעניים או לתלמידי חכמים נזקקים. אם השתמש במשהו, הרי שהיה זה לקיום או למצוות. ״גם הצדיקים אוהבים כסף״, אמר פעם לבנו, ״אלא שההבדל בינם לאחרים הוא בכך, שמי שאינו שומר תרי״ג ומקפיד על קלה כבחמורה אוהב כסף כדי לרכוש בו מוצרי מותרות ולראות כיצד חשבונו בבנק תופח. כמו דיבוק הנכנס בו, אם יש לו מאה רוצה מאתיים, וכך הלאה, במטרה אחת ויחידה – כדי לענג את גופו. הם שכחו או לא יודעים את הכתוב ׳כי לא במותו ייקח הכל ולא יירד אחריו כבודו׳. הצדיקים, לעומתם, אוהבים כסף, כי בעזרתו הם יכולים לקיים מצוות, וככל שיהיה

להם יותר – יוכלו לקיימן יותר בהידור״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוקטובר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« ספט   נוב »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר