נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-סטלה קורקוס – מנהל בית ספר ופעילה בחיי הציבור.

הדו"ח האחרון שנמצא אודות הגברת קורקוס הינו משנת 1920/1. נאמר בו, שהגברת קורוקוס הינה מנהלת מסורה מזה קרוב ל-40 שנה וכן שמיס בק עזבה ולכן אין בבית הספר מורה לאנגלית.

מצויים אמנם במוגדור עוד שני בתי ספר לבנות, אולם זה שבניהולה של גברת סטלה קורקוס הוא המבוקש ביותר משום שנוסף על האנגלית, צרפתית, ערבית , קריאה, כתיבה , דקדוק, חיבור, חשבון, גיאוגרפיה, היסטוריה,, תרגום ומדע לומדים בו גם תפירה, רקמה וסריגה. בעוזבן את המוסד מנצלות הבנות את הידע שרכשו, בעיקר בתפירה, ומרוויחות לקיומן.

על פי ידיעות משנת 1892 נוסד במראקש בית ספר חדש בתמיכת " אגודת חיים . התוכנית נתמכה על ידי יהודי מוגדור והגברת סטלה קורקוס כתבה למנהיגי קהילת מראקש בנדון.

בין פעולותיה יש לציין את דאגתה לשכבות העניות, שהתגוררו בצפיפות במללאח של מוגדור. היהודים העשירים התגוררו בקסבה שמחוץ למללאח בתנאי דיור נאותים יחד עם סוחרים אירופיים. הסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה שלט בשנים 1757 – 1790, מייסדה של מוגדור ומי שהפך אותה למרכז מסחרי ולנמל היצוא והיבוא של דרום מרוקו, התיר למשפחות יהודיות לגור בקסבה בבתים שבנה להם, אולם אסר על יהודים אחרים לגור מחוץ למללאח.

על פי מקור מהעשור השני של המאה ה-19 חיו בקסבה 20 משפחות יהודיות עשירות וביניהן משפחות שסכו לחסותה של ארצות הברית. אחדות מהן קנו עבדים מידי המוסלמים ובכך עוררו את ביקורת האגודה הבריטית נגד העבדות.

על פי דווח שמסר מר הירש, מנהל בית הספר בטנג'יר בשנת 1873, התגוררו בקסבה של מוגדור 800 – 1000 יהודים השוואה ל-7.000 במללאח. לדבריו התעלמו יהודי הקסבה ממצוקת אחיהם. ארבע שנים לאחר מכן פורסם דו"ח של יוסף הלוי, שליח כל ישראל חברים במרוקו, שבו נמתחה ביקורת על 12 ראשי משפחות עשירות, המתנשאים מעל אחיהם.

קוב היהודים גרו כאמור במללאח ונאסר עליהם לעבור לרובע אחר. העיר משכה אליה יהודים מכפרי הסביבה, בעיקר כתוצאה משנות הבצורת, ולכן הלכה הצפיפות בה ודברה. על פי נתונים משנת 1875 הגיעה הצפיפות ל-4.5 נפשות בממוצע לחדר.

היו בתים ש-18 – 20 נפשות התגוררו בהן בחדר. ביומנם של מבקרים יהודיים ונוצריים מתוארים הלכלוך והצפיפות במללאח והילדים, המתרוצצים שם ללא השגחה עירומים או לבושים בלוי סחבות.

משנות השישים עד שנות התשעים התנהלה התכתבות בין הקהילות היהודיות במוגדור ובין " אגודת אחים " בלונדון, השלטונות הבריטיים והסולטאן בנושא שיפור התנאים הסניטריים במללאח ובקשת הרשות להרחיבו. היוזמה לשיפור התנאים במללאח כמו גם התרומות שהושגו לא פתרו את הבעיה.

כדי להקל על מצוקת העוני במוגדור נרקמה בשנות ה-90 של המאה ה-19 תוכנית ליישוב היהודים מעיר זו באפריקה השחורה. ואמנם, כמה יהודים צעירים נשלחו לשם אך התוכנית נכשלה.

בשנת 1891 פורסם ש-60 משפחות יהודיות מתגוררות ב-27 חדרים בתנאים קשים. הוגשה בקשה לסולטאן לקבל שטח להרחבת המללאח, וגם הקונסולים המקומיים התבקשו להתערב. סטלה קורקוס חתמה יחד עם טובי הקהילה על מכתב בנדון, שהופנה לקונסולים, אולם לא הייתה היענות כלשהי.

רבים אחרים עסקו בנושא זה אך ללא הצלחה. סטלה קורקוס לא השלימה עם כך ובשנת 1898 הגיעה למראקש רכובה על סוס עת בתה בת ה-12, שסבלה מקדחת, כדי לבקש רשות מן הסולטאן, אלעזיז הרביעי 1894 – 1908, להרחבת המללאח.

הסולטאן אישר הקמת דירות ל-150 משפחות על אדמה ממשלתית מחוץ למללאח, שיושכרו בשכר דירה נמוך. לקידום הנושא נפגשה סטלה עם הווזיר הראשי אולם כשלוש שנים והתוכנית לא בוצעה – להערכתם של יהודים בלונדון באשמת יהודיה העשירים של מוגדור.

אלה השכירו דירות בשכר חודשי גבוה בשל המחסור והם חששו מירידת בשכר הדירה אם יקטן הביקוש כתוצאה מביצוע הבנייה. .

על פי דיווח משנת 1904 נבחר משה קורקוס, בעלה של סטלה, להשתתף במשלחת, שביקרה אצל הסולטאן וביקשה לבנותך מללאח חדש. הבקשה לא נענתה אולם למרות זאת נשאו מאמציו פרי : אושרה תוספת של בתים במללאח הקיים.

מידע משנת 1906 מדווח על מכתב בקשה של הגברת סטלה קורקוס מן הסולטאן באמצעות הבריטי הנרי מקליין, יועץ צבאי לסולטאן, שהבטיח להעבירו לסולטאן.

שמה של סטלה יצא גם לקהילות אחרות, שבהן נודעה כאישיות המגלה רגישות לגורל אחיה. נושא ציבורי הומניטרי, שהייתה מעורבת בו, היה גורלם של יהודי דמנאת, שסבלו מהתנפלות של שבטים מסביבת העיר, ושבו נשים יהודיות.

בשנת 1898 קיבלה מכתב שבו התלוננו הכותבים שלא קיבלו פיצוי כלשהו על הנזק שנגרם להם, וכי אם תיאות לפנות לווזיר הראשי יש להם סיכוי להיענות בחיוב.

יהודי דמנאת סבלו בשנות ה-80 מהתעללות מושל העיר והאספסוף. ידיעות על כך הגיעו לאירופה בשנים 1884 – 1886. גם בשנת 1894, לאחר מותו של חסן הראשון ב-9 ביוני 1894, ניצלו השבטים שבסביבה את האנרכיה לפני התייצבות הממשל כדי לפגוע ביהודים.

הם פרצו למללאח, הרגו שני יהודים ושבו נשים יהודיות, שחלקן שוחרר לאחר תשלום דמי פדיון. יהודי מראקש אספו כסף למטרה זו. בינתיים עלה לשלטון סולטאן חדש – עבד אלעזיז הרביעי, בנו בן ה-14 של חסן הראשון.

התערבות דיפלומטית אצלו הביאה לשיקום בתי כנסת שנהרסו בעת המהומות. על פי יומן עיר פאס, העוסק בשנים תרל"ט – תרפ"ה, שנכתב על ידי שלמה הכהן, התרחשה התנפלות על יהודי דמנאת בחודש אב תרנ"ד, 1894.

יהודים נשדדו, ספרי תורה נמכרו, וגם נשים וילדים נמכרו כמו בהמות. בסופו של דבר הוחזר הכל ליהודים פרט לאישה אחת, שנשארה אצל הגויים.

למרות שנולדה באנגליה לא הייתה הגברת קורקוס אזרחית בריטית, שכן בעלה, משה, היה נתין מרוקני בעל חסות צרפתית. כך כתב ג'ונסטון, קונסול בריטניה במוגדור, לשגריר סַאטוב ב-15 באפריל שנת 1895.

עד שנת 19047 לא העסיק אותה הנושא האישי שכן הייתה שקועה בעבודה חינוכית וציבורית. לאחר פטירת בעלה בעקבות מחלה ב-26 בדצמבר 1903 חלתה גם היא ולאחר שהתאוששה החלה לטפל בכך. ב-28 בנובמבר 1904 פנתה אל שר החוץ הבריטי, הרוזן לנסדאון, כיהן מנובמבר 1900 עד נובמבר 1905, בבקשה לקבל אזרחות בריטית, משום שעל פי דבריה אין לאישה אפשרות לחיות בארץ זו ללא חסות זרה. 

המכתב נכתב תחת הכותרת " מנהלת עוז והדר " בית ספר לבנות של אגודת אחים, מוגדור ". חילופי המכתבים בנדון התנהלו בין גורמים שונים עד ה-18 ביולי 1922 וניתן ללמוד מתוכם פרטים נוספים על חייה ופעולותיה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« אוק   דצמ »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר