עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
נצח ישראל לא ישקר.
נוכח מצב חמור זה והתחזיות השחורות של " נביאים " למיניהם אשר צעקו להפסיק את העליה, נאלצו הממשלה והסוכנות היהודית למצוא פתרון גואל, ומידי. העמקת המחשבה בבעיה והרצינות שיחסו לה הולידו את הרעיון – התיישבות עולים.
הרעיון הוא רעיון אך הגשמתו אינה מהקלות ביותר, בהתחשב בגורם העיקרי להגשמתו – האדם. איך נהפוך יהודים אלה, סוחרים רוכלים שחיים מן האוויר ותלושים מהאדמה לחקלאים יצרניים ?
הוחל בפעולות הסברה בקרב תושבי המעברות בדברי נועם ובשכנוע שקט, והרעיון התחיל להיקלט במוחם. ולאט – לאט כליקוט שבלים פזורות בשדה התלקטו והתארגנו אדם לאדם, משפחה למשפחה. ועל אף הקשיים המרובים, דיור באהלים או בפחונים במקום בו עתיד היה לקום המושב, חוסר התקציב, חובר מים ועל הכל – חוסר תעסוקה התחלתית, הוקמו בתקופה קצרה עשרות מושבי עולים בנגב, בדרום יהודה ובגליל.
עולים אלה הוכיחו את יכולתם ויוזמתם, ופתחו דרך הצלה לעשרות אלפי אחיהם אשר חיכו לעליה ממרוקו.
לך אל העם הזה.
ועדת השליחות של הסוכנות היהודית, בישיבתה מיום 25/05/1954, הטילה עלי לצאת בשליחות למרוקו לענייני עליה בכלל ולארגון עולים להתיישבות בפרט.
מלבד הפעולה בקרב המבוגרים הוטל עלי לארגן קבוצות צעירים ולשלחם לצרפת להכשרה בחוות " סארדליס " שליד העיר טולוז. אך לרגל התמורות המדיניות במרוקו, תנועת השחרור לעצמאות מרוקו והבעיות הפנימיות אשר עוררה, נדחתה יציאתי למספר חודשים ויצאתי רב ב – י' באב תשי"ד 09/08/1954.
על סיפון האניה " ארצה ".
הפלגתי, כאמור, ב 09/05/54. יחד אתי עלו על האניה בחיפה כ – 230 נוסעים : שישים תיירים חוזרים, שישים תיירים ישראלים שיצאו לחופשה, לטיול או לרגל עסקיהם בחו"ל, עשרה משלמים ושליחים ואנוכי בתוכם, ארבעה יורדים, חמישים וחמישה שלא ידעתי מוצאם ומובאם, ועוד שתי קבוצות נוער של ארבעים איש שעברו קורס הדרכה והשתלמות בארץ לשם פעולה בקרב התנועות ששלחו אותם מארצות שונות.
נוסעים אלה אינם יוצאים באותו מטען של רגשות וחוויה. אעמוד בקצרה על אופיין של קבוצות אלה : בין התיירים החוזרים יש מהם שקשרו – מי במעט ומי בהרבה – קשרים עם הארץ ויושביה. מאף אחד מהם לא שמעתי דבר בגנותה של הארץ, אדרבא בפי כולם שבח, תהילה והערכה על הנעשה בארץ ועל האנשים העובדים בה אשר הייתה להם הזדמנות להכיר אחדים מהם, אף קשרו קשרים אישיים עם מכרים וקרובים.
ביניהם הכרתי אחד מאנגליה אשר אחותו נמצאת בין המתיישבים במושב סתריה.
לישראלים שיצאו לחופשה, וביניהם פקיד ממשלתי, העמדתי את השאלה הפרובוקטיבית " מנין להם מטבע זר הכרוך בשהייתם בחו"ל. תשובתם הייתה שהם נוסעים על חשבון קרוביהם בחו"ל. מובן שהייה זו תשובת התחמקות ותירוץ פורמלי.
אשר ליורדים חזרה ידעתי מתוך שיחתי אתם שרובם ככולם היו מסודרים בעבודה. אך תאוות סיר הבשר והגעגועים ל " מולדת " מוצאם גברו על חיי החופש, כאותו עבד נרצע שהפרידה מאדוניו כבדה עליו ומעדיף העבדות על חיי דרור.
עם קבוצת המדריכים שוחחתי ארוכות ביודעי היטב כח שליחי מצווה הם ועליהם מוטלת המצווה להביא את דבר המדינה בפני חבריהם ולהכינם להגשמת העליה. אך לצערי התרשמתי שקורס ההכנה שאורגן למענם היה לוקה בחסר.
ביו חברי קבוצה שוויצרית, לדוגמא, ששהתה בארץ ארבעים יום, אף אחד לא שמע ולא ידע כי קיים מושב עובדים בארץ.
חברי הקבוצה האנגלו סקסית, שכללה נוער מארצות הברית, קנדה, אנגליה וכו'… ושהתה בארץ עשרה חודשים שמעו אמנם על מושב עובדים, אך אין זה לפי טעמם.
תמוה בעיני הדבר איך צעירים אשר באו להכשיר את עצמם להדרכה בחו"ל לא קיבלו הסבר נאות מפורט על אחת היצירות שלנו – המושב, שאין כדוגמתו בכל העולם. לצערי, ניסיתי למלא חסר זה אך הזמן שעמד לרשותי היה מועט מדי. בכל זאת הסברתי להם בקווים כלליים על המושב ויתרונותיו החברתיים והכלכליים.
הם הביעו בפני את צערם על אשר הסבר זה לא ניתן להם במקום ממקור ראשון ואפילו לא על ידי ביקור באחד המושבים.
בין הנוסעים פגשתי את מנהל הפדרציה הציוני בפאריז – מר נתנאל ( טוני ) גרין ( היום עורך ראשי של העתון בשפה הצרפתית " אינפורמציון דה יזראל ) היוצא בישראל ), אשר היה שותף לתמיהה שלי על שאין תנועת המושבים מקיימת מגע עם הצעירים הבאים ארצה להשתלמות.
הוא גם סיפר לי על הקשיים אשר עמדו לו למכשול כאשר רצה לסדר קבוצת מדריכים בקיבוצים. הקיבוצים דורשים כסף עבור החזקת קבוצות אלה על אף שהן עובדות ארבע שעות ביום כפיצוי על החזקתן, אך אין מי שיכוון ואין מי שיתערב.
מר גרין סיפר לי כי השנה ( 1954 ) יכול היה לארגן בצרפת בלבד כמה צעירים למטרה זו ושהנסיעה לארץ על חשבונם, ומחוסר אפשרות לקליטה בקיבוץ נאלץ היה לוותר על תכניתו. כשרמזתי לו על אפשרות לקלוט נוער זה במושבים, התרגש עד מאוד וביקש ממני לעזור לו בכיוון זה.