פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
שוודי בשם AGRELL OLOF 1755 – 1832, שהחל בשנת 1797 כיהן בתור מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר\ ואחר כך סגן קונסול, כותב כי בפאס נהרס בית הכנסת, וגורשו היהודים. כנראה התכוון לקופת שלטונו של יזיד. הוא הוסיף כי המוסלמים נכנסים ללא מעצור לבתי הכנסת, ומתנכלים שם לחכם ולקהל.
שמואל רומאנילי 1757 – 1817, יליד מנטובה שבאיטליה, ביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790, והיה עד לגזירות של יזיד. היא כתב כי בימיו : " בוססו המקדשות וישפכו כחי הקדש בראש כל חוצות " ( משא בערב )
הסולטאנים אחרי יזיד כמו סלימאן " המשקם " 1792 – 1822 היו פחות אכזריים, ויהודים ניסו לשקם את בתי הכנסת שנהרסו בימי יזיד המזיד. הקאדי בפאס דרש שהמסגד שנבנה במללאח – ייהרס, ומולאי סלימאן פקד ברוח זו. רבי יוסף משאש כתב " מלך ישר בשם מולאי סלימאן הטה חסד ליהודים לאחר שסבלו מאחיו המלך אליזיד .
אבל כאמור, בניית בתי כנסת חדשים הייתה אסורה על פי " תנאי עומר ", ועל אלה יצאה הגזרה ליהרס או להישרף. בשנת 1808 ניתנה פקודה בתיטואן לגירושם של היהודים, והם הורשו להתיישב מחוץ לעיר בתנאי שלא יבנו בתי כנסיות, והיהודים התפללו בבתים פרטיים.
בשנת תקע"א נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסיות, ובהם ארבעה ספרי תורה, וכן ספרי קודש, כפי שכתב רבי יהודה אבן עטר. רבי פתחיה מרדכי בירדוגו כתב כי " השר גזר על פי המלך לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת ".
כלומר לאחר מותו של יזיד המזיד, ועלייתו של הסולטאן סלימאן השלישי, יהודים חידשו את בתי הכנסת, ואלה נשרפו עתה.
לאחר ימי מלכותן של הסולטאן בולימאן, שהיו יחסית נוחים ליהודים, עלה הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1858. בתחילת מלכותו חלה הקצנה כלפי הבלתי מוסלמים בהשפעת ההתעוררות של הוהאבייא. הסולטאן הוציא כמה איסורים והגבלות על היהודים, ביניהם איסור על בניית בתי כנסת.
בעקבות סכסוך בין יהודים בטנג'יר בשנצ 1820, ציווה המושל באישור הסולטאן להרוס את בית הכנסת בעיר. בזמן ביקורו של הסולטאן עבד ארחמאן השני בטנג'יר, ניתנה רשות לבנותו. וזאת הודות להשתדלותו של יהודה בן עוליל, נציגו של הסולטאן בגיברלטר, שבמקום לקבל שכר על שירותו ביקש לשקם את בית הכנסת. מאז מזכירים אותו בלילי כיפור בבתי הכנסת בגיברלטר.
תשלום מיוחד תמורת רשות לפתוח בתי כנסת.
בכתב עת של המיסיונרים האנגליקנים ששלחו שליחים גם למרוקו, פורסם בשנת 1847 כי היהודים משלמים תשלום מיוחד תמורת הרשות להחזיק בתי כנסת בערים מכנאס, תיטואן, פאס, מראכש וטנג'יר. הכותב ציין את מספרם של בתי הכנסת בכל עיר.
שריפת בתי כנסת בקסר אלכביר.
כפי שדיווח יוסף אשריקי, התורגמן של קונסות צרפת בטנג'יר, היה האירוע הבא בליל ה – 11 ביוני 1862, בזמן שלטונו של מוחמד הרביעי 1859 – 1873. בעת שבוצעו תיקונים בבית הכנסת המרכזי באלקסאטר אלכביר, בצפון מערבה של מרוקו כ 35 קילומטרמעיר החוף לאראש.
ספרי התורה והריהוט הועברו לבית כנסת אחר, פרצו מוסלמים לבית הכנסת, ריכזו את הספסלים זה על זה, הניחו עליהם את 17 ספרי התורה ושרפום. הפורעים לקחו אתם את כלי הכסף בהם היו ספרי התורה מקושטים, ואת המעילים העשויים ממשי. הפושעים לא נמצאו.
משלחת של הקהילה הלכה לטנג'יר כדי להתלונן, וכדי לקבל את הגנת הקונסולים של צרפת ובריטניה. אלה קיבלום והמליצו עליהם בפני הוזיר. היות ובית הכנסת שיך לבעל חסות בריטית, נקט הממשל בצעדים כדי לאתר את הפורעים. ויש תקוה כי ממשלת מרוקו תעניק פיצוי על הנזק.
בדמנאת נהרסו בתי כנסת.
במכתב שנכתב ב – 22 ביולי 1864 על ידי יהודי העיר דמנאת הוזכר, כי לפני ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו, נשלחה למראקש משלחת של קהילתם כדי להציג בפני הסולטאן מידע על ההתנכלויות כלפיהם.
הם סובלים מידו הקשה של המושל, עד שנאלצו לחפש מקלט במקומות קדושים לאסלאם. אבל לא ניתן להם להגיש זאת לסולטאן, בגלצ הסובבים אותו, והדבר בוצע רק בעת ביקורו של מונטיפיורי. כשהעצומה ניתנה לידיו של הוזיר הראשי באמצעות דיפלומט בריטי שליווה את מונטיפיורי. נזכר בין השאר כי נהרסו בתי כנסת כדי לבנות במקומם מסגדים.
הסולטאן חסן הראשון שלט מ- 1873 עד 1894 השתדל לצמצם את הפגיעות ביהודים. גם מתוך רצון לשיפור היחסים עם מדינות אירופה, אבל אל הייתה לו שליטה על המתרחש במקומות רחוקים מארמונו.
לפי ידעות שהועברו מטנג'יר ללונדון, בעיירה תדלה נבנה בשנת 1885 בית כנסת. סטודנטים מאורים ששמעו על כך, שאלו מהמורה שלהם האם מותר שבית כנסת יהיה גבוה ממסגד. תשובתו כי לפי החוק, מי שכזה יישרף חיים, נשותיו וילדיו ייהפכו לעבדי המאמנים.
אחד מהשומעים מסר זאת ליהודים. כתוצאה מכך ברחו יהודי המקום למראכש. יהודים מקומיים לקחו כמה מהפליטים לשריף, שכתב חוות דעת כי מספיק שהיהודים יהרסו את בית הכנסת. היהודים לא העזו לחזור לעיירתם, עד שהשריף הסכים ללוותם.