הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

כבר בימיו של רבי משה די ליאון היו שערערו על הקביעה שמחברו של ספר הזוהר הוא רשב"י, ואמרו שרבי משה הוא זה שחיברו, רק שניתלה באילן גבוה כדי להרוויח רווחים גדולים יותר מהספר. אולם היו כמובן גם כאלו שהאמינו שמחברו של ספר הזוהר הוא רשב"י ורבי משה די ליאון היה רק זה שהפיצו ברבים. למעשה מחלוקת זו נמשכה למעלה מחמש מאות שנה, ונטלו בה חלק גדולי ישראל רבני

החיבור הראשון שנודע לנו, אשר סותר את ההנחה שרשב"י הוא מחבר ספר הזוהר הוא, ספר בחינת הדת אשר חיברו רבי אליהו דילמדיגו בשנת רנ"א. בספרו זה הוא מונה מספר טענות נגד קדמות הזוהר, כגון , אילו רשב"י היה מחברו, היה צריך בתלמוד למצוא איזה משנה או ברייתא מספר הזוהר, כפי שמצינו בספרים אחרים. טענה נוספת היא שבספר הזוהר מוזכרים אמוראים שחיו אחרי רשב"י ועוד טענות.

כנגדו יצא יש"ר מקנדיא בספרו " מצרף לחכמה " בה הוא סותר את טענותיו של רבי אליהו אחת לאחת. אולם זמן קצר אחר פרסום " המצרף לחכמה " יצא רבי אריה די מודינא גם הוא מאיטליה, להוכיח שאכן דברי רבי אליהו דילמדיגו נכונים וראיותיו של יש"ר מקנדיא אודות קדמות הזוהר הינן קלושות ביותר. חיבורו " ארי נוהם " מהווה ביקורת חריפה נגד תורת הקבלה בכל ונגד ספר הזוהר בפרט.

כנגד ביקורתו של רבי אריה יצאו הרמח"ל, בספרו " חוקר ומקובל ", ורבי אבי עד שר שלום, בספרו " אמנות חכמים " להגן על קדמות ספר הזוהר. הם מפריכים את טענות הסרק של רבי אריה די מודינא ומוכיחים בראיות מוצקות את קדמות הזוהר

ספרו של רבי אריה " ארי נוהם " נכתב בשנת שצ"ט – 1638 -, אולם הדפסתו נתאחרה עד לשנת ת"ר – 1840 -. זמן קצר לאחר צאתו לאור יצא נגדו המקובל רבי יצחק אייזיק חבר, מבית מדרשו של הגאון מווילנא, בספרו " מגן וצינה ". המחבר דן בעיקר בשאלת הזוהר ומשיב בפרוטרוט על טענותיו של רבי אריה ונגד טענות אחרות.

נגד ספא " ארי נוהם " נכתבו שני ספרים " אימת מפגיע על האר"י, לרבי אליהו בן אמוזג ו " אימת מפגיע על הארי הנוהם " לרבי משה סופר. בין המתנגדים לקדמות ספר הזוהר מוצאים אנו גם את ברי יעקב עמדין, אשר בספרו " מטפחת ספרים " תקף הוא את ספר הזוהר קשות. בתקופתו רבו חסידי שבתאי צבי ימ"ש, שביססו את עיקרי אמונתם ביסודות הקבלה. רבי יעקב עמדין במסגרת מלחמתו בשבתאות ובעיקריה תקף גם את ספר הזוהר, אולם מתוך הסתייגות וזאת משום שהוא עצמו האמין בקדושת הספר הזה ובמחברו.

מחלוקת זו בדבר מחברו של ספר הזוהר נמשכה, כאמור, עוד מאות בשנים. כאן עמדנו על קצה המזלג אודות האישים שלקחו בה חלק. עיקר טענותיהם של המצדדים ושל השוללים. הנוטים לכאן או לכאן התבססו על תעודה היסטורית חשובה שהובאה לראשונה בספר היוחסין של ברי אברהם זכות, ואשר בה מסופר על רבי יצחק דמן עכו שיצא לספרד לברר את אמיתות השמועות בדבר ספר הזוהר ומחברו. רבי יצחק נפגש עם רבי משה די ליאון זמן קצר לפני פטירתו וכן אישים נוספים המפורטים בתעודה זו. וזה לשון התעודה.

בשנת ס"ה היה רבי יצחק דמן עכו בנבארה, באישטלייא ובטוליטולא, והוא הלך לספרד לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר  הזוהר אשר עשה רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו במערה אשרי הזוכים לאמתתו  באורו יראו אור. ואמר לאמתתו, מפני שזייף מקצתו אשר זייף. ואמר שקבל, כי מה שנמצא בלשון ירושלמי האמין כי הם דברי רבי שמעון, ואם תראה בלשון קודש האמן כי אינם דבריו רק דברי המזייף, מפני שהספר האמיתי הוא בלשון ירושלמי כולו.

וזה לשונו, ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים ישאבו ממקור העליון המעיין המשפיע בלתי מקבל בשכמל"ז, רדפתי אחריו ואשאלה את התלמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה אשר לא נתנו ליכתב ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר, ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונת, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

שמעתי אומרים לי על שאלתי, כי הרב הנאמן הרמב"ן ז"ל שלח אותו מארץ ישראל לקטלוניא לבנו והביאו הרוח לארץ ארגון ויש אומרים לאלקנט, ונפל ביד החכם רבי משה די ליאון, הוא שאומרים עליו רבי משה די וואד אל חג'ארה. ויש אומרים שמעולם לא חיבר רשב"י ספר זה, אבל רבי משה זה היה יודע שם הכותב ובכחו יכתוב רבי משה זה דברים מופלאים אלה, ולמען ייקח בהם מחיר גדול כסף וזהב רב תולה דבריו באשלי רברבי לאמור , מתוך הספר אשר חיבר רשב"י ורבי אלעזר בנו אני מעתיק לכם דברים אלו.

ואני בבאי ספרדא ואבא, אל עיר ואלדוליר אשר המלך שם ואמצא שם לרבי משה זה ואמצא חן בעיניו וידבר עמי וידור לי וישבע לאמור, כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף אם לא הספר הקדמון אשר חיבר רשב"י אשר הוא היום בביתי במדינת ישיבתי היא אוילה בבואך אלי שם אראך. ויהי אחר הדברים האלה נפרד ממני וילך ברי משה זה אל עיר אריבאלו לשוב אל ביתו לאוילה ויחלה באריבאלו וימת שם.

המחלוקת עוד נמשכת , והתעודה עוד ארוכה, אך הסיום אומר הכול.

" אמנם נתחדש לי עניין, כי אמרו לי תלמידים שראו איש זקן ושמו רבי יעקב, תלמיד מובהק של רבי משה אשר היה אוהבו כנפשו, שהיה מעיד עליו שמים וארץ, שספר הזוהר אשר חיבר רשב"י.

              סיבותיה של עליונות, היבטים דמוגרפים וגיאוגרפיים.   הפזורה היהודית

אין ספק, כי היהדות שקיבלה את פני אלפי הגולים הספרדיים, שהתדפקו על שערי מרוקו, הייתה יהדות מדולדלת ומוחלשת על ידי מעשי טבח והמרות דת באונס. כך למשל ב 1438 פונו היהודים מפאס הישנה או " פאס אל באלי ", לאחר שהתגלה קברו של מולאי אידריס, הקדוש הפטרון של העיר, ואולצו להתגורר ברובע מיוחד במללאח, שנמצא לא הרחק מהארמון המלכותי, ב 1465 סבלו יהודי פאס מפרעות קשות אחרי רציחתו של אהרן בן באטאס, הווזיר היהודי הכול יכול של הסולטאן עבד אל-חאק.

הרושם המתקבל מקריאת המקורות הערביים הוא של עיר שכל תושביה היהודיים נטבחו, עד האחרון שבהם, כמה שנים בלבד לפני 1492, שנת הגירוש.

עם התחדש היישוב היהודי בעיר, אין אנו יודעים כיצד הדבר קרה, לא היו יהודי פאס במצב שבו יכלו לבטא הסתייגות, ולו הקטנה ביותר, מפני כניסת גולי ספרד לעירם, בניגוד, למשל, ליהודי רומא ואפילו ליהודי מרכש. נהפוך הוא, בהתחשב בוותק יחסיהם עם יהודי אנדלוסיה וקסטיליה, ובהתייחס לשבריריות מעמדם שלהם, יש להניח שהגיבו בחיוב על הגעת המגורשים, שהצטיירו בעיניהם כתגבורת אנושית ורוחנית חשובה ביותר, מה עוד שזכו לגיבוין של הרשויות שפתחו את שעריהן בפני המגורשים.

נוסף לכך, נראה היה שהמגורשים קנו לעצמם מקום נכבד בקרב התושבים,  לא רק בשל הרמה האינטלקטואלית  הגבוהה ביותר של מנהיגיהם, אלא מחמת מספרם הרב, עד כדי כך שהפכו לרוב ביותר מאשר מקום אחד.

זה היה ללא ספק המצב במרכזים העירוניים הקטנים של צפון מרוקו, כמו תיטואן, אל עראיש, שאפשאוון, באדיס, אל קצר אל-כביר, סלא ורבאט. זה היה המצב כנראה גם בתלמסאן, וקרוס לוודאי גם בפאס, לאחר המגיפה שעשתה שמות באלפי תושבים ומגורשים בשלהי המאה ה- 15.

ואכן, כל המקורות הלא עבריים שבידינו מאשרים את העליונות הדמוגרפית והחברתית של היסוד הספרדי על היסוד המקומי