נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-סטלה קורקוס – מנהל בית ספר ופעילה בחיי הציבור.

למכתבה הראשון צירפה תעודת לידה ונישואין של הוריה, המוכיחים ששניהם היו אזרחים אנגליים. היא תיארה את פעולותיה וסיפרה שפתחה בית ספר בחסותה של " אגודת אחים " מלונדון, וכן שהייתה האישה הראשונה שהחלה ללמד אנגלית במרוקו והייתה גאה על כך, שמוגדור הייתה כמעט מושבה אנגלית.

היא צירפה העתקים של דינים וחשבונות אודות בית הספר, שנכתבו על ידי בריטניה במרוקו קירבי גרין, שכיהן משנת 1886 עד שנת 1891, ארנסט סאטוב, שכיהן משנת 1893 עד שנת 1895 ויוסף ווסט רידג'ואי.

בית הספר היה מוכר לדבריה היטב על ידי ארתור ניקולסון, שכיהן בתפקיד שגריר משנת 1895 עש שנת 1905. היא ביקשה, שהנמען יקח בחשבון את עבודתה הטובה וירשום אותה בקונסוליה הבריטית במוגדור כאזרחית בריטית.

העתק ממכתבה הועבר ב-3 בינואר 1905 ממשרד החוץ לקונסול הבריטי בטנג'יר. השגריר ניקולסון כתב לשר החוץ ב-12 בינואר, שהאישה נולדה אזרחית בריטית אך איבדה את אזרחותה לאחר שנישאה לנתין מאורי, מר קורקוס, שנפטר.

עליה לקבל אישור על קבלת אזרחותה הישנה ורק אז תוכל להירשם כאזרחית בריטית. החלטתו של שא החוץ הייתה חיובית ואכן ב-14 במרס 1905 קיבלה תשובה ממשרד החוץ ובה הוראה משר החוץ לקונסול בטנג'יר לרשום אותה כאזרחית בריטית בסגנות הקונסוליה במוגדור.

אולם נראה, שסטלה לא הובנה כראוי. הובן כנראה שכל רצונה לקבל חסות, על פי סעיף 16 בוועידת מדריד 1880 ולא אזרחות.

ב-7 באפריל 1905 כתב מאדן, סגן הקונסול הבריטי במוגדור, לקונסול בטנג'יר, מר וויט, שבעקבות הודעתו לגברת קורקוס שאין בידו הוראה לרשום אותה כאזרחית החליטה האישה שלא להירשם כבעלת חסות בריטית שכן ברצונה לקבל אזרחות בריטית מלאה שממנה יוכלו ילדיה ליהנות.

הבעיה נפתרה רק כעבור 17 שנים. לארח שפנתה שוב לקר הפנים הבריטי ב-15 במאי 1922 החלה התכתבותך שנמשכה עד ה-7 באוקטובר באותה שנה. מהתכתבות זו ניתן ללמוד פרטים אישיים אודותיה ואודות משפחתה. על פי מכתב שכתבה ב-18 ביולי 1922 מתברר, שחזרה לאנגליה רק לאחרונה, ובעוברה דרך קזבלנקה הודיעה, שעקב מחלתה החליטה לא לתפוח את בית הספר שניהלה, להסתפק במתן שיעורים פרטיים לתלמידים מתקדמים ובוגרים.

אבי בעלה היה אזרח צרפתי ואילו בעלה נולד במוגדור בשנת 1852. הבעיה הייתה שרשמית נולד בעלה במרוקו. אולם כשהיה בן שש קיבל אביו אזרחות בריטית. הנחתה הייתה, שכשם שאבי בעלה אזרח בריטי כל גם בנו. נטיית השלטונות הייתה להעניק לה אזרחות בריטית בהתחשב בתרומתה לחינוך וכן בהתחשב בעובדה, ששני בניה שירתו בצבא הבריטי ואחד מהם ניהל עסקים עם חברות בריטיות.

זאת ועוד, בנה הבכור, אברהם, שקל לחזור לאנגליה ולשרת בצבא ובקשת האזרחות היא למעשה למענו. מסקנת שר הפנים הייתה, שהיא ראויה להכרה על שירותיה ועל אלה של בניה ולכן המליץ על התחשבות מיוחדת בבקשתה.

לסיכום ידוע על פעילותה החינוכית והציבורית המיוחדת של סטלה קורקוס החל משנת 1885 עש שנת 1922, כלומר במשך כ-37 שנים. שנות הפעילות האינטנסיבית במיוחד היו בין השנים 1885 – 1909.

נוסף על הגברת סטלה קורקוס פעלה במוגדור גם הגברת אנהורי מנהלת בית ספר פרטי בשנים 1900 – 1906, ששפת ההוראה בו הייתה אנגלית.

מנהלות ומורות.

מן הראוי לציין אחדות ממנהלות בית הספר לבנות. המנהלת הראשונה של בית הספר לנערות בתיטואן הייתה הגברת בן שימול, שתחילת המאה ה-20 ניהלה את המוסד הגברת כרמונה והגברת חג'ואל ניהלה את בית הספר לנערות בלאראש ( בתיטואן הגברת כרמונה ).

הגברת נ' בן שימול פתחה את בית הספר לבנות בפאס בשנת 1899, 37 שנים לאחר פתיחת בית הספר לבנות בתיטואן. בשנת 1900 כתבה דו"ח על נשות פאס ובו ביקורת פמיניסטית על תופעות אחדות כגון הציות והשעבוד של הנשים לבעליהן.

לדבריה עסקו המשרתת ובעלת הבית באותן מלאכות הבית ובקושי ניתן היה להבחין ביניהן, והיחס המפלה כלפי האישה החל עם לידתה. לעומת השמחה שנלוותה ללידת בן הייתה התגובה ללידת בת אדישות.

הוריה רצו להיפטר ממנה מוקדם ככל האפשר והתוצאה הייתה נישואי בוסר. אולם הגברת בן שימול הייתה אופטימית באשר לחינוך הבנות. ההורים הפתוחים לקדמה היו לדבריה הראשונים שהביאו את בנותיהם ללמוד בבית הספר, ומספרן עלה בהתמדה.

תחילה למדו בבית הספר 20 בנות בלבד ועתה קורב מספרן למאה. גם הרב הראשי, הרב רפאל אבן צור, חשב תחילה שילמדו בו כתריסר בנות בלבד והוא הופתע לראות את הצלחת בית הספר ואת העלייה במספר הלומדות.

מנהלות ומורות.

התברר, שבנות הספיקו את לימודיהן כדי להינשא. הן רצו אמנם להמשיך את הלימודים גם בהיותן נשואות, אך המנהלת אסרה לקבלן כאמצעי לחץ נגד נישואי בוסר. למרבה הצער לא היה בכוחה למנוע כליל תופעה זו של נישואי בוסר. הורים סיפרו לה, שסירבו להצעות נישואין לבנותיהן, והיא ראתה בכך הצלחה חלקית.

הגברת חמו, רעייתו של משה, ייסדה וניהלה את בית הספר בטנג'יר בתחילת המאה ה-20, ואילו הגברת אורורה בן שמחון, רעייתו של שלמה נהון, לימדה בו במשך יותר מ-40 שנה.

הגברת אבן צור מבית הספר לבנות בטנג'יר הכינה בשנת 1908 בזאר, שהכנסותיו שימשו למימון קורס ללימודי מסחר לבנות. הגברת קסטרו ואנדה הייתה מנהלת בקזבלנקה במשך שנים רבות. בשנת 1960, כאשר סיימה את תפקידה עברה לטנג'יר.

מנהלת בית הספר במראקש, הגברת מ' קורייאט, דיווחה באוגוסט 1902 על מצב הנשים בעיר זו ועל מטרת החינוך של הבנות. היא הייתה ביקורתית בנושא יחסם של הבעלים לנשותיהם, הנדחקות לפינה והמוצאות אושר בכם שאינן מוכות על ידי בעליהן.

היא בחנה את מצבה של האישה במשפחה אמידה, שאינה נאלצת לעבוד. לדבריה אין האישה מעזה להרים את קולה בנוכחות בעלה, ודעתה אינה חשובה, היא אינה מעזה לדונן על ילדיה מפני חמת זעמו של בעלה,, ואף אינה יושבת ליד השולחן עם בעלה ועם בניה, המקבלים את המנות הטובות.

האישה, בנותיה והמשרתת סועדות בחדר נפרד את הנותר ממנות הגברים. בשמחות משפחתיות אין האישה יושבת עם הגברים ( הגברת קורייאט עצמה הייתה היחידה שזכתה לכבוד חריג זה ). תופעה נוספת שזכתה לביקורתה הייתה ריבוי הנשים.

בבית אחד התגוררו לעתים שתי נשים, שלכל אחת מהן קומה משלה ובדרך כלל חיו בהסכמה. אולם הבנות של שתי הנשים נהגו זו בזו כזרות והעובדה שהיו בנות לאותו אב הייתה חסרת משמעות לגביהן זכו ראוהו לעתים רחוקות בלבד.

לדעת הגברת קורייאט תפקידן של המחנכות לשנות את היחס לנשים ולחנך אישה שאינה תלויה בבעלה. אם תהיה משכילה יותר יראה בה בעלה שותפה לחיים ודעתה תיחשב בעיניו. בנות שתלמדנה שנתיים – שלוש תהיינה אומללות פחות מהבנות שלא למדו. המפתח למעמדן טמון אפוא בחינוך.

מנהלת אחרת הייתה סטלה טולידאנו, מנהלת בית הספר של כל ישראל חברים במראקש, שנפטרה בגיל צעיר בשנת 1925.

סליה לוי בן ג'ו הייתה גם היא מחנכת דגולה. שהתפרסמה בזכות הבית שפתחה לילדים יתומים בקזבלנקה בשנת 1948. סליה נולדה בשנת 1898 בתיטואן ובילדותה עברה עם הוריה לארגנטינה. בגיל שבע התייתמה מאמה וחיה אצל משפחות אומנות במשך כארבע שנים.

בגיל 13 חזרה למרוקו עם אביה ובגיל 16 נסעה לצרפת ללמוד בסמינר למורות. היא חזרה למרוקו לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה ולימדה בבית הספר של כל ישראל חברים בתיטואן, במאזאגאן ובקזבלנקה במשך 12 שנים עד שנישאה בשנת 1930 למורדוך בן ג'ו, נכדו של הרב מרדכי בן ג'ו.

כעבור חמש שנים התאלמנה. בשנים 1939 – 1940 סייעה במסגרת תפקידה בג'וינט לפליט6י השואה שהגיעו למרוקו בימי מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1948 ייסדה בקזבלנקה מוסד לילדים יתןמים בשם " מורדוך " על שם בעלה וניהלה אותו.

מספר הילדים עלה מ-30 ל-100. היא גילתה יחס אישי ואימהי לכל ילד וכונתה על ידי התלמידים, שרובם עלו ארצה, בכינוי " סנדקית ".

בשנת 1974, בהיותה בת 76, עלתה גם היא ארצה ולמדה עברית. הייתה סמל לאצילות, ליושר ולמסירות לזולת. תלמידיה שמרו אתה קשר עד סוף ימיה. היא נפטרה בשמחת תורה תשנ"ט שהיותה בת 99.

סוף הפרק " נשים בפעילות חינוכית "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2012
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר