פאס העיר-א.בשן-המשפחה ומעמד האישה.

 

יהודי פאס 1873 – 1900 – אליעזר בשן

המשפחה ומעמד האישה.

בין הנושאים שתוארו על ידי התיירים האירופים בשנים אלה היה היחס כלפי האישה היהודייה, מעמדה בהשוואה למוסלמית, וחיי המשפחה. הגרמני גרהרד רוהלפס 1831 – 1896, שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-19 כותב שהמוסלמים מכריחים נשים יהודיות להיכנס להרמון.

אוסקר לנץ שביקר בפאס בשנים 1879 – 1880 כותב כי בביקורו בבתי המוסלמים היה עליו לחכות בשער הבית עד שבעל הבית מחביא את נשותיו בחדר מרוחק לבל ייראו על ידי הזר. לעומת המוסלמית המכסה פניה ברעלה, היהודייה מכסה רק את ראשה במטפחת.

בשנים הבאות מתוארות נשים יהודיות בפאס כשהן רעולות. להערכת הגברת פריאר PERRIER, שביקרה במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, למרות שהיהודייה אינה מבודדת מהחברה כפי שמצוי בחברה המוסלמית, אבל אפילו אצל משפחות אמידות לא דואגים לחנכה, והיא מרוכזת במשק הבית בלבד.

לעומת הופעתם העלובה והרזה של הדברים היהודים, הבנות והנשים היהודיות בפאס מצטיינות בחן וביופי והן בריאות בשר. בשבתות ובחגים לבושות בשמלות נאות רקומות העוברות מהאם לבתה, ועונדות תכשיטים.

נישואי בוסר. מעמדה הירוד של האישה היהודייה בפאס מתאפיין לדעת שלמה בן עוליל בכך שהבעל רשאי לגרשה בקלות, וכי בנות נישאות בגילים בין 5 ל-6, בגיל 15 נישאות בשנית, אישה בגיל 18 כבר זקנה.

קיימת ביגמיה ומספר יהודים נכבדים נשאו שתי נשים. אין זה מקרה שהמחנך הנ"ל שרצה לחנך את הדור הצעיר בפאס ברוח הקידמה, ציין תופעות אלה שבאמצעות החינוך המודרני יש סיכוי לתקנן.

הוא לא דייק שהרי בגילים בין 5 ל-6 היו מקדשים את הבנות בדרך כלל נישאו רק בגילים מאוחרים בין 12 ל-14. הנחה זו חוזרת גם אצל אירופים שכתבו על חיי המשפחה. גם הגירושין אינם מתבצעים בקלות כפי שהדבר נעשה אצל המוסלמים.

גם אחרים חוזרים על נתון זה. לפי ידיעה שפורסמה בג'ואיש כרוניקל בשנת 1871 ביקר הכתב אצל משפחה יהודית אמידה בפאס, בה ראה ארבע בנות נשואות שגילן יחד היה 40 שנה. אחת בגיל 11 עם תינוק ביד.

האיטלקי דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 של המאה ה-19 כותב על ילדה בת תשע וחצי הנשואה כבר שנה, ובעלה היה בן 10 כשנישאה. אמרו לו שרובם נישאים בגיל 10, מיעוטם בגיל 7 – 8, וממשיכים לגור אצל ההורים המטפלים בהם כבילדים.

נדיר שבת תתחתן מעל גיל 12 כשהיא נחשבת מבוגרת כבר. פיליפ דורהם טרוטר קצין בצבא הבריטי שליווה בשנת 1880 את שגריר בריטניה דרומונד האי לחצר הסולטאן בפאס, כותב על כלה יהודיה בת 9. המיסיונר גינזבורג ציין שבנות יהודיות בפאס נישאות בגילים בין 8 ל-10. 

נישואי בוסר

הרופא המיסיונר רוברט קאֶר שביקר בפאס בשנת 1889 כותב שנישואי הבוסר הם הקללה הרובצת על יהודי פאס. ההורים משיאים ילדיהם בגילים בין 8 ל-10. הוא פגש בעל בן 14 ואשתו בת 12. הבעל הצעיר ממשיך לימודיו בבית הספר.

האנגלי הנרי קוֹלויִל היה נוכח בחתונת נערה בת 9  עם נער בן 14. לדבריו, אמרו לו שההורים מעוניינים בנישואין מוקדמים כדי למנוע יחסי מין פרועים. נוסף לכך נישואין אלה רק פורמליים וייכנסו לתוקף רק לאחר כמה שנים.

אין הדבר מדויק שהרי עם כניסתה לחופה, הנישואין מקבלים תוקף, אלא אם כן הכוונה על בעיות שהתעוררו כתוצאה מהעובדה שהנערה נישאה כשהיא עדיין קטנה. בין הסיבות לנישואין המוקדמים נוסף לנוהג הסביבתי היה

א. הרצון להבטיח את קיומה הכלכלי בעתיד.

ב. החשש שתיחטף על ידי מוסלם, או יאלצוה להיכנס להארם, כי הבת והאישה היהודייה נחשבו בעיניהם נאות.

 ג. אם תתייתם, יש סכנה שהשלטונות יאסלמוה.

תופעה אחרת שהבת הקטנה נישאה לאדם זקן ממנה בעשרות שנים. גברים בגילים מתקדמים היו נושאים נערות לאחר שהאישה הראשונה נפטרה או הפסיקה ללדת, והגבר רצה ילדים נוספים. המקורות מתקופה זו מספרים על נערב בת 7 – 8 שנישאה לגבר בן 30 – 40, בת 8 לגבר בן 40, בת 8 נישאה לגבר בגיל 20 – 30. הוריה השיאוה לזקן כאשר הבת עברה את הגיל הרגיל לנישואין, או כאשר הזקן היה איש אמיד או תלמיד חכם ומשפחת הכלה ראתה זאת בתור כבוד להשיא לו את בתם.

ואמנם נישואי הבוסר נחשבו כרעה חולה, וכל ישראל חברים לחמה נגד התופעה גם באמצעות פנייה לחכמים, ובתקווה שהחינוך ישנה את התופעה. לפי ידיעה מתרמ"ה – 1885, ביקש שגריר צרפת בעת ביקורו בבית הספר מהרבנים למנוע מילדיהם שנישאו בגיל הילדות.

בשנת 1897 פנה יוסף בן סמחון סגן מנהל בית הספר לבנים בפאס לרבי שלמה אבן דנאן בנדון. הרב טען שמעורבותם של רבני צרפת וארץ ישראל עשויים להשפיע על חכמי פאס בכיוון הרצוי, אבל הוא עצמו השיא את בנו עם בת פחות מגיל 10.

הגברת בן שימול, מנהלת בית הספר לבנות בפאס הסבירה את הסיבה לנישואי הבוסר בכך שההורים רוצים להיפטר מבתם מוקדם ככל האפשר, כי הבת היא " קללה " למשפחה. וראייה להנחה זו, כי כשנולד בן הכל פורצים בתשואות גיל, ואילו לידת בת כרוכה בקריאות אבל.

בנות קטנות בעיקר ממשפחות עשירות היו עוזבות את הכיתה כדי להינשא כי הן היו מבוקשות יותר. אבל לשמחתה היו כמה הורים שסירבו להצעות הנישואין של בנותיהן, על מנת לאפשר להן ללמוד. בשנת 1903 פנתה כל ישראל חברים לרב רפאל אבן צור בנדון כדי שיעזור במאבק למנוע את התופעה שתוצאותיה שליליות לגבי הצאצאים של אם בת 12 ואב בן 14.

התברר שהרבנים שבעצמם השיאו את בניהם ובנותיהם בגיל רך, לא התנגדו למסורת רבת השנים של נישואי בוסר. החינוך של כל ישראל חברים לא פתר את הבעיה כליל. אם כי חל שיפור מה, והתופעה נמשכה עוד במאה העשרים וממדיה צומצמו. רק בשנת 1950 הוחלט על ידי מועצת רבני מרוקו שהגיל המינימלי לנישואי בת יהיה 15.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר