מארץ מבוא השמש – הירשברג

2 -תוניסיה.

הכבוד שחולקים לזכר נשמות הנפטרים הוא אחד הקווים האופייניים בחיי הדת בארצות אלה. עריכת האשכבות ( אל מלא רחמים ) והלימוד הם פרנסתם העיקרית, לפעמים היחידה, של הרבה משרתים בקודש. אין פולחן זה מצטמצם בחוגים של המתבוללים, כנהוג באירופה ובאמריקה, והוא רווח כאן בכל השכבות.

ראיתי בתי כנסת בתוניסיה ובאלג'יריה, שבתקרותיהם קבועות עשרות רבות של נרות נשמה, עשויות חומרים שונים, זכוכית, נחושת, ארד, כסף ובמידות שונות. יש בתי כנסת שתקרותיהם רצופות מנורות, ואין מקום עוד לתלות נר, ובאחרים הוכנו כבר מראש בווים לזיכרון ונרות נשמה קבועים לידם.

הגעתי לחארה, ירד גשם. הסמטאות היו מלאות בני אדם, עד שקשה היה לעבור בהן. במיוחד התבלט הנוער : בנים ובנות בבגדי שבת שלהם, מגוהצים ומצוחצחים. הידור זה אינו עשוי להטעות את העין, בפניהם ניכר שבני עניים הם ושפרנסתם דלה. הברק של העושר הוא רק אחיזת עיניים.

עוניים המוסווה הזדקר ביום גשום זה על רקע הבתים הדלים, הנוטים ליפול, באין קרני שמש, שתשפוכנה את אורן, ובאים שמים כחולים שישפיעו מטהרם ויעטו על החורבות.

התבלט המספר הרב של החנוונים והרוכלים, שעסקיהם פתוחים בשבת. הוסבר לי, כי איטלקים ומוסלמים לא מעטים מתגוררים ומסתחרים בשכונה זו. פעמים אחדות ביקרתי בחארה, בימות החול לפנות ערב. הייתי סר לתוך החצרות, אותה שעה הנשים עסוקות היו בהכנת הארוחה העיקרית על ה " כאנון " , כיריים של חמר מיטלטלים, ילדים יחפים ומלוכלכים שוטטו בכל מקום. אין כל דאגה לסדר וניקיון, ודבר זה מורגש במיוחד בבתי היהודים.

אכן הדירות הן על פי רוב במצב מיאש. רובן בנות חדר אחד, אפל, ששטחו אינו עולה על 12 – 16מטרים מרובעים. ללא אור ואוויר. בלי ים ועל פי רוב גם בלי חשמל, ובחדר דורי כזה מתגוררות שש – שמונה, לפעמים גם עשר נפשות.חוסר כל ריהוט, חוץ ממיטה שבורה, ולפעמים גם ספה צולעת ושניים – שלושה מזרונים מונחים על הרצפה בפינה, מוסיפים על רושם זה של צפיפות איומה.

כיצד מסתדרים אנשים אלה למנוחת לילה ? ההורים, בנים ובנות מבוגרים, טף ויונקים, לפעמים גם סבא וגם סבתא…לאחר זמן הגיע לידי דו"ח מודפס על תנאי הדיור בחארה ואלמלא ראיתי מקצת מן המקצת  במו עיניי הייתי נוטה להאמין, שמחברו הוא בעל הזיה חולנית.

האב חוזר מהעבודה. הוא מתחיל את סעודתו ומסיים אותה בשתיית " בוכא " מין יי"ש תאנים חריף ומשכר, ואז קל מאוד שתפרוץ מריבה בבית . על הגברים שבשכבות העניות יצא קול, כי הם בעלים לא טובים, ואינם דואגים לילדיהם. הם נותנים עינם בכוס. הנשים טובות מזג, אלא שהבטלה מביאה אותן לידי שעמום. נשי ג'רבה, המוחזקות כקלות דעת במקום מוצאן, מצטיינות כאן דווקא בחריצותן ובמידותיהן.

נוכחתי בחצר אחת בשעה שנפלה קטטה בדירת שכן, שנתבסס. ראשיתה בצעקות וסופה במהלומות על ראש האשה והילדים הקטנים. אותה שעה חזרו הבן ושתי בנות מעבודתם בעיר. הבנות זבניות באחת החנויות המפוארות, הבן פקיד נמוך במרש ממשלתי. הם רגילים במחזות אלה, ונראה שאינם עושים עליהם רושם מודע.

אולם אני הרהרתי ברושם הנטבע מתחת לסף הכרתם. התהום הפעורה בין החיים במקום עבודתם ובין מקום שיכונם, המעבר על יד הרובע השמור, המתעורר לחיים בשעה זו, התמונה בבית ההורים. קשרי המשפחה והאהבה להורים חזקים מאוד בקרב היהודים בצפון אפריקה. אולם האם פלא הוא, שכל הגיגם של בני הדור הצעיר, לברוח מסביבה זו, ומנצלים כל שעה של כוש ?

בנות חינניות מתיידדות עם חיילים צרפתים, או בחורים איטלקים, ונישאות להם בנישואים אזרחיים, אף יש שהן מתחתנות עם בני עשירים מוסלמיים, כל אלה אינם שואלים לנדוניה ולייחוס. הבנים יוצאים לבקש את לחמם במרחקים, לפעמים מעבר לים. ובכל המקרים ניתק הקשר בין האבות ובין הילדים.

אבלה חארה מתקיימת בתמידות. אין כאן חדרים פנויים המצפים למשתכנים, אפילו החורבות תפוסות. במקומם של המאושרים, שהצליחו להימלט ממנה, באים דיירים חדשים. אם אין יהודים נדחקים אחרים, נוודים, מוסלמים או נוצרים איטלקים, גדי לזכות בקורת גג, ותהי הקורה שבורה והגג רעוע. כי לא יחדל אביון מקרב ארץ זו, וכמעט שאין לשער את הדרגה התחתונה של עלובי החיים בתוניס.