מבצע יכין – שמואל שגב
" לביא : שאג בקזבלנקה.
החשש מפני פרעות ביהודים בכל שלוש ארצות המגרב נעשה ממשי מאוד. מפקדת "ההגנה " הייתה ערה מאוד למצב זה והיא שיגרה למרוקו את יאני אבידוב ( אוסטרובסקי ) ז"ל ואת אפרים בן חיים. יאני אבידוב, איש נהלל, נשלח עוד בשנת 1943 מטעם ה " מוסד לעלייה ", בראשותו של שאול אביגור ז"ל, לדמשק והוא ארגם שם את הברחתן של כמה מאות משפחות יהודיות לארץ ישראל.
יאני אבידוב ואפרים בן חיים, נרתמו מיד לפעולה במרוקו ויצרו קשר עם סאם אבוטבול ואלח אוחיון, לצורך ארגון גרעיני עלייה. הם הפעילו לחץ על ראש ה " מוסד לעלייה " בפאריס ותבעו לשלב גם אותם במבצעי עלייה ב', אך העלו חרס בידם.
אבוטבול ואוחיון רתחו מכעס ובאחד המקרים אף החזירו לפאריס את שליחי ה " מוסד לעלייה " . הם טענו כי אם לא ישולבו יהודי מרוקו בארגון העלייה החשאית – הלהט הציוני בצפון אפריקה ידעך ויעלם. לאחר דין ודברים חריף, סוכם בפאריס כי אם יעלה בידי יאני אבידוב ואפרים בן חיים לרכז משכל שלוש ארצות המגרב 400 עולים – יהיה " המוסד לעלייה " מוכן לעמיד לרשותם אוניית מעפילים אחת.
מטעמי נוחיות מבצעית סוכם, כי העלייה על האנייה תהיה בחופי אלג'יריה שהייתה באותם הימים חלק מהמטרופולין הצרפתי, ועל כן יהיה צורך לרכז בה את העולים.
חברי " ההגנה " בצפון אפריקה, נרתמו מיד לארגון פעולה זו. נדיה כהן, כיום נדיה פרנקו, ילידת תוניס וחברת קיבוץ רגבים, ריכזה את הפעילות באלג'יריה ; ואילו הפעילות במרוקו התרכזה בידי סאם אביטל ואלח אוחיון.
סיפרה נדיה פרנקו : " מאחר שלא הכרתי את אלג'יר, נהגתי ללכת לבית הכנסת בשעת תפילת ערבית ולתפוס שם מקום בעזרת הנשים. כולם הבחינו מיד שלא הייתי מבנות המקום ועל כך היו מלאי חשדו כלפי. אך בגמר התפילה, ניגשתי לאחד המתפללים ושאלתי :
" האם יש ביניכם ציונים " לרוב היו מצביעים על אדם מוסים. ניגשתי אליו ושאלתי : " האם אתה מוכן לרכז ערב בביתך 15-20 צעירים יהודים, כדי שאוכל לשוחח עמן בנושא הציונות ? ההיענות הייתה מופלאה, בבית הייתי מגלה מיד את סוד בואי.
אמרתי לצעירים כי הנה מתארגנת אניית מעפילים לארץ ישראל וכי אם ברצונם לממש את מצוות העלייה לארץ הקודש, עליהם להירשם אצל המארח. אמרתי להם כי מאחר שההתראה לעלייה תהיה קצרה מאוד – עליהם יהיה להגיע במהירות לנקודות הריכוז באלג'יר, כדי שניתן יהיה להסיעם משם למחנה מעבר, שבו יתאספו כל המעפילים, עד להעלאתם לאנייה. בשיטה זו נקטתי בכל ערי אלג'יריה.
באלג'יר היו כמה מקוות ריכוז. אחד מהם היה בבית הספר " אליאנס ", שבו למדו התלמידים ביום, ואילו בלילה שימש אכסניה למעפילים. גם המקווה המקומי, שבו נהגו בנות ישראל להיטהר, שימש בלילה תחנת מעבר לעולים.
אפילו המסעדה הכשרה בלב הרובע היהודי, שימשה מקום מפגש לעולים. המסעדה הייתה פתוחה עד שעה תשע בערב, אך לאחר שנעלה את דלתותיה – היו שליחי העלייה מזיזים את השולחנות והכיסאות והמעפילים זכו בכמה שעות שינה, בטרם הוסעו למחנה המעבר, בקרבת החוף.
ההעברה נעשתה במשאית מכוסה בברזנט והנהג – פעיל עלייה מקומי – היה בולע גלולות מרץ, כדי להישאר ער ובכדי שיוכל להסיע קבוצות עולים נוספות…….
ואילו על ההעפלה עצמה, סיפר אשריאל בוזגלו, אחד ממפעילי האונייה " יהודה הלוי " וכיום תושב ירושלים : " באפריל 1947, יומיים לפני חג הפסח, הודיע סאם אביטל לראשי הקהילה היהודית בקזבלנקה, על כוונתם של פעילי התנועה הציונית לעלות לארץ ישראל.
הוא סיפר להם כי ליד אלג'יר הוקם מחנה מעבר בשם " שלווה ובריאות " וכי בדעתו ובדעת חבריו להגיע לשם בהקדם. כדי להקל עליו את חופש התנועה, התחפש אביטל לכומר. הוא עטה על שכמו גלימה רחבה, חבש מצנפת לראשו, וזקן שחור ועבות עיטר על לחיו.
לעתים היה אביטל חוצה את הגבול המרוקני אלג'ירי כשהוא מסתתר בתא המטען של מונית. אני עצמי עשיתי את דרכי לאלג'יר, על גבי משאית טעונה מצרכי מזון ושקי מלח. אחרים חצו את הגבול ליד אוג'דה כשהם לובשים בגדי צופים. לפי סיפור הכיסוי שלנו – היה עלינו להשתתף בג'מבורי של צופים באלג'יר.
" כאשר יצאנו את בתינו בקזבלנקה, נאמר לנו שהזמן במחנה המעבר יהיה מצומצם. אך קיווינו שהשהות במחנה תהיה קצרה. אך הנה עתה ליל הסדר, ליל שבת ה-4 באפריל 1947, ואין עדיין אונייה.מחשבותינו היו נתונות כמובן, למשפחותינו שישבו מסובות סביב שולחנות ערוכים ואילו אנו מקיימים את הפסח " על מצה ומרור " ואי שם בחופי אלג'יר אנו יושבים ומספרי ב….יציאת מרוקו ".
מחנה " שלווה ובריאות " הוקם על גבעה קטנה, באזור המרוחק כדי200 ק"ממערבית לאלג'יר, על אם הדרך לקזבלנקה. השטח היה שייך ליהודי עשיר ושליח מקיבוץ כברי שבגליל העליון, הקים בו מחנה אוהלים שאורגן בקרבת חורשת אורנים ובאר מים.
העולים מאלג'יריה היו בעלי תעודות זהות חוקיות ועל כן הם רוכזו בחלקה החשוף של הגבעה, ליד הכביש הראשי. ואילו המרוקנים והטוניסים, שחצו את הגבול באורח בלתי חוקי, רוכזו בתוך חורשת האורנים.
מי הבאר שימשו לשתייה ולבישול, אך הרחצה, הכביסה והדחת הכלים, נעשו על חוף הים. ככל שחלפו הימים – החיים במחנה נעשו קשים יותר והמעפילים עמדו על סף רעב. האפסנאי של " המוסד לעלייה " בפאריס, הקציב למחנה 450 מנות מזון לשבועיים.
אך במחנה נקבצו כבר 650 איש, והם שהו בו זה למעלה מחודש ימים. מה שהגביר את המצוקה הייתה העובדה שלמחנה הגיעו לא רק צעירים, אלא גם בני משפחותיהם. על כן אורגן המחנה באופן שהמשפחות רוכזו בפינה אחת והן קיבלו מנות קמח, סוכר ושמן, ובישלו בעצמן את האוכל לבניהן.
ואילו הרווקים בעדו בצוותא וקיבלו עליהם את עבודות הבישול והניקיון. בשעות הפנאי – למדו כולם עברית וריקודי עם ועסקו בספורט.
מספר אשריאל בוזגלו : " הספורט היה ממש חיוני והווה חלק מפעולות ההסוואה שלנו. לא הרחק מהמחנה, שכן כפר ערבי קטן. כדי למנוע חשדות, ביקשנו להרגיל את תושבי הכפר לראותנו צועדים יום יום עד שלערי הכפר ומשם רצים לחוף וחוזרים למחנה בדרך אחרת.
הכוונה הייתה שבליל העלייה לאונייה, יהיו תושבי הכפר מורגלים לכך " שהצופים " עוברים בכפרם ואינם שבים דרכו. מאותה סיבה נהגנו להדליק ערב-ערב מדורה. לכאורה – כדי לקיים סביבה ערבי הווי ובידור, אך בפועל – כדי שהאש תשמש מעין " תמרור " לאניית המעפילים…".
אך משום מה בוששה האונייה לבוא. ראשי " המוסד לעלייה " בפאריס, הרגיעו את העולים וסיפרו כי האונייה כבר נרכשה וכי בגמר השיפוץ היא תפליג לעבר חופי אלג'יריה. ציפייה ממושכת זו החריפה את התנאים במחנה " שלווה ובריאות " ולרבים מהמעפילים לא הייתה – לא שלווה ולא בריאות.
ראשי המשפחות המטופלות בילדים, החלו יורדים לכפר הערבי ומחליפים שם את בגדיהם תמורת שמן, סוכר ולחם. דבר זה עורר מיד את חשדם של הכפריים והם הזעיקו את המטרה ל " מחנה הצופים ". השוטרים סיירו החלקה החשוף של הגבעה, בדקו את ניירותיהם של האלג'ירים ולא ראו – או עשו את עצמם כמי שאינם רואים במעלה הגבעה, בתוך חורשת האורנים, היו אנשים נוספים. לשוטרים סופר כי הצעירים הם " צופים " שמעולם לא ראו את הים ועל כן עמדה לפניהם הברירה – לבוא למחנה, למרות התנאים הקשים ששררו בו, או לא לראות את הים בכלל.
גם אם הביקורת עברה בשלום, אזי עצם הופעתם של השוטרים, הולידה חששות פן המחנה יוסיף להיות נתון במעקב. על כן, בשעת לילה מאוחרת, כונסה אסיפה כללית של המעפילים. סאם אביטל אמר להם כי מי שאינו מחזיק מעמד ורוצה לשוב לביתו – יקום וילך ובלבד שלא יסכן את כל המחנה.
אך מי שיעדיף להישאר ולהמתין לבוא האונייה,חייב להתאזר בסבלנות ולא יירד עוד לכפר העברי הסמוך. כמצופה, איש מבין המעפילים לא קם ולא עזב את המקום.
יאני אבידוב ואפרים בן חיים, ניצלו את ביקור המשטרה האלג'ירית כדי להגביר את לחצם על אנשי " המוסד לעלייה " בעניין שיגור האונייה.
עוד בסוף פברואר 1947, קיבל לידיו חגי אבריאל – אחיו של אהוד אבריאל ז"ל ומי שהיה איש " המוסד לעלייה " במארסיי ומי שנימנה אחר כך בין מייסדי קיבוץ שדב בוקר, את הספינה " אנאל ", לצורך העברת המעפילים מצפון אפריקה.
הייתה זו ספינה מיושנת ביותר, שהושקה במארס 1877 ונשאה את השפ " דה ארל אוף זטלאנד ". בשלהי 1946, נרכשה האונייה על ידי סוכן יווני בשם פילידס ונרשמה בפנמה בשם " אנאל ". כשהיו נושאת דגל פנמה הגיעה " אנאל " לשיפוץ בנמל מרסיי.
צוותה אוּיש בידי מלחים ספרדים, בראשותו של הקברניט וילי לגונה. במשך כחודשיים ימים, עברה הספינה שיפוץ יסודי והותאמה לייעודה החדש. היא צוידה במכשירי אלחוט, לשמירת הקשר עם סניפי " המוסד לעלייה " במארסי ובמילאנו ונוסף על הצוות הספרדי, הועלו על סיפונה שלושה אנשי פל"ים – הזרוע הימית של הפלמ"ח – שנשאה אז בעול העלייה החשאית לארץ ישראל.
היו אלה " מפקד האונייה, ישראל חורב ( חרקובסקי ) חבר קיבוץ שדות ים, שעלה לישראל מרוסיה בשנת 1921, בהיותו בן שלוש ; יעקב נצר ( מלניצר ) עולה חדש מפולין שהוכשר כ " גדעוני " האלחוטאי של הספינה ; ואיתן שפושניקוב ז"ל, אף הוא מראשוני הפל"ים .
ב-28 באפריל 1947, הפליגה " אנאל " מנמל מרסיי לעבר החוף האלג'ירי. בטרם צאתו לדרכו, שאל ישראל חורב את חגי אבריאל, היכן מצוי בדיוק חוף ההעפלה. חגי הצביע במפה על הכיוון הכללי של ההפלגה ואמר לו : " העולים מרוכזים במחנה קטן, כ-200 ק"ממערבית לאלג'יר, אתה תזהה את המקום על פי עשן שיעלה ביום, או אש המדורה בלילה …..".
ואמנם בצהרי ה-10 במאי, נראתה " אנאל " בחופי אלג'יריה, מול מחנה " שלווה ובריאות ". נדיה פרנקו, שראתה כבר את האנייה במרסיי, זיהתה אותה מיד וכמוסכם – ענן עשן גדול עלה והתיימר בשטח המחנה. לאחר שקלט את האות, חמק רב החובל הספרדי מן המקום, על מנת שיוכל לשוב אליו עם חשיכה.
עתה החלה במחנה התארגנות מהירה לקראת העלייה לאנייה. למעפילים נאמר כי מפאת חוסר מקום, הם לו יוכלו לקחת את כל חפציהם ועל כן מוטב שכל אחד ילבש עליו בגדים רבים ככל האפשר. כל מעפיל קיבל כצידה לדרך " מנת מזון " שכללה ככר לחם וכמה תמרים.