חלוצים בדמעה – ש. שטרית

שמואל שגב

יהדות המגרב: תקציר היסטורי

מותו של הרצל בשנת 1904 שיתק לזמן־מה גם את הפעילות הציונית המוגבלת במרוקו. אך ב־1908 קמה בפאס אגודת ״חיבת ציון״ והיא הרחיבה את פעילותה גם למקנס. במכתב להנהלת ההסתדרות הציונית נכללו שמותיהם של עשרים חברי האגודה והיתה כלולה בו הבקשה שההסתדרות הציונית תקבל אותם בסבר פנים יפות. מזכיר ההסתדרות הציונית בקלן, נחום סוקולוב, ענה בעברית כי ההסתדרות הציונית מקבלת את אגודת ״חיבת ציון״ בזרועות פתוחות יען כי ״אחינו אתם״.

בעקבות חילופי מכתבים אלה נוצר קשר רצוף בין קלן לפאם. באחד המכתבים כתב נשיא ההסתדרות הציונית, דוד וולפסון, כי ״שמחים אנו לראות את אחינו במזרח הולכים אתנו שלובי זרוע בעבודתנו הקדושה לשם המטרה הנעלה״.

אך אם משום העדר חומר הסברה בעברית או בצרפתית, או משום התעלמות מהקיבוץ היהודי בצפון-אפריקה, הציונות במרוקו נתפשה כביטוי דתי וכמחסום בפני ההתבוללות. משום פירוש זה המליצה ההנהלה הציונית לתנועת ״חיבת ציון״, בשנת 1910, להצטרף לתנועת ״המזרחי״ העולמית. מה שחיזק אז את דימויה הדתי של התנועה הציונית, היה סירובה של ההנהלה הציונית להתערב לטובת אגודת ״חיבת ציון״ בנושא מדיני. כך, למשל, בשנת 1910 כתבה תנועת ״חיבת ציון״ להנהלה הציונית על מצוקותיה של היהדות המקומית וביקשה את התערבות התנועה הציונית אצל המעצמות הגדולות, כי יפרשו חסותן על יהודי מרוקו. דוד וולפסון דחה אז את הפנייה וטען כי התנועה הציונית איננה רשאית להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה כלשהי.

מה שהקשה על הפעילות הציונית במרוקו באותה תקופה, היה גם הניכור הלשוני. משום שראשי ההסתדרות הציונית היו כולם יוצאי אירופה, כל חומר ההסברה נכתב ביידיש או בגרמנית-בעוד שיהודי מרוקו שלטו בצרפתית, לדינו, עברית וערבית. כך, למשל, ב־24 באפריל 1913 כתב מזכיר אגודת ״בני ציון״ לוועד הפועל הציוני, כי ״מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חברתי נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קודשנו היקרה לנו מזהב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות, הן הן היו בעוכרנו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העבריה ומה לנו לחבק חיק נוכריה ?״ אך חומר בעברית או בצרפתית לא נשלח. מלחמת העולם הראשונה הביאה לניתוק מוחלט בין היהדות הצפון־אפריקנית ובין ההנהלה הציונית, ועד למחצית שנות העשרים לא שוגר לצפון־אפריקה אפילו שליח ציוני אחד בעל שיעור קומה.

הצהרת בלפור והמנדט הבריטי על ארץ־ישראל עוררו התלהבות עצומה בכל רחבי צפון־אפריקה. בערים שונות נערכו תפילות הודיה וההתעוררות הדתית־משיחית בקרב יהודי מרוקו, הביאה להקמת אגודות ציוניות חדשות, ששמו להן למטרה לעודד עלייה לארץ־ישראל. כך, למשל, במקנס קמה אגודת ״עץ החיים״; בטנג׳יר קמה אגודת ״מגן דוד״ ובעיר לראש קמה אגודת ״בוני ירושלים״. כל שלוש האגודות הפיצו את השקל הציוני ולקראת העלייה ארצה הם החלו ללמד את בניהם עברית. במקרה אחד יצאו אפילו העולים לדרך, אך שלטונות המנדט הבריטי אסרו עליהם לרדת בנמל יפו והם חזרו לקזבלנקה במפח נפש. בשנת 1921 החלו יהודי מרוקו להשתתף באופן קבוע בקונגרסים הציוניים, אך היתה זו השתתפות סבילה, יען כי שפת הקונגרסים היתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרה להסביר לצירים מצפון־ אפריקה את נושאי הדיון או את תוכנו.

גם השלטון הצרפתי מצדו לא עודד פעילות ציונית. בשנת 1919 אסר הנציב העליון הצרפתי, הוברט ליוטיי, פתיחת אגודה ציונית בקזבלנקה והוא אסר גם את הפצתו של העיתון בשפה העברית העולם. בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס ושנה לאחר מכן-נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי מרוקו. הגבלות אלה לא הוסרו, גם כאשר הפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפריס. ראשי הפדרציה הזעיקו את ליאון בלום ואת המשפטן היהודי הדגול רנה קסאן.

השניים נפגשו עם שר החוץ הצרפתי וקיבלו ממנו הבטחות לביטול ההגבלות, אך בפועל-ההגבלות הוסרו רק בחלקן: בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית, ״הקרן הקיימת לישראל״ הורשתה לגייס תרומות, הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ונפתח סניף ה״מכבי״. אך נאסר על ראשי הקהילה לעודד עלייה לארץ־ישראל. היתה זו, אם כן, ציונות ללא חובת הגשמה ורישומה על החיים היהודיים במרוקו היה, על־כן, מוגבל ביותר.

בתנאים אלה, דחקה הנהלת ״אליאנס״ את הרעיון הציוני מפניה והקהתה את הערגה לציון. ראשי ״אליאנס״ תקפו את ההסתדרות הציונית והאשימו את מנהיגיה כי הם מנסים לדחוק את רגליה של צרפת מהמזרח התיכון ולחזק, במקום זאת, את ההשפעה הבריטית. אף־על־פי־כן, אין כיום אפשרות לדבר על תולדות יהודי צפון־ אפריקה בלי להעלות על נס את תרומתה המופלאה של ״אליאנס״ לחיסול הנחשלות ־הבערות בקרב יהדות זו.

פעילותה של ״אליאנס״ במרוקו תחלה ב־ 1861. תחילה הוקם בית־ספר עממי יטטואן ובמרוצת הזמן נפתחו בתי־ ספר של ״אליאנס״ בכל המרכזים היהודיים במרוקו. בשנת 1945 כבר למדו ברשת זו 37 אלף תלמידים, מזה 6,848 תלמידים ב־28 בתי־ספר בקזבלנקה לבדה. הרחבת רשת החינוך של ״אליאנס״ לא עברה בלי תקלות. כך, למשל, המשפחה היהודית המסורתית הושפעה משכניה המוסלמים ועל־ כן גם לא יחסה חשיבות רבה לחינוך האשה. על־פי מסורת אותם הימים נישאה הילדה כבר בגיל 12, ולעתים אף בלי לשאול את פיה. הילדה לא קיבלה אפילו את החינוך היהודי המועט שהוקנה לבנים בתלמודי תורה ולאחר נישואיה – היא הסתגרה בביתה והפכה, למעשה, ל״שפחתו הנאמנה״ של בעלה. הנהלת ״אליאנס״ הצליחה לשנות בהדרגה מצב זה ומאז מלחמת העולם השנייה גדל בהתמדה מספר התלמידות היהודיות בכל רחבי מרוקו. הנהלת ״אליאנס״ שיכנעה את רבני מרוקו לא לקדש נישואין עם קטינות, פתחה בתי־ספר מיוחדים לבנות שבהם למדו לא רק השכלה כללית אלא גם מלאכת־יד וניהול משק־בית.

במקביל לכך, הקימה ״אליאנס״ סמינר למורים בקזבלנקה ובית־ספר חקלאי במראקש, כך שבהגיע שעת העלייה לישראל, יכלו בוגריו להשתלב ביתר קלות בחייה הכלכליים של המדינה היהודית הצעירה.

מלחמת העולם השנייה הביאה שוב לניתוק הקשר בין יהודי מרוקו ובין התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ־ישראל. קשר זד, חודש דק לאחר נחיתת צבאות בנות־ הברית בחופי צפון־אפריקה, בעיצומה של מלחמת העולם. המפגש שנוצר אז בין קצינים יהודים בצבא ארצות־הברית, ולאחר מכן גם בין שליחים מישראל ובין היהדות המקומית, לא נותק עוד והביא בהדרגה לעליית יהודי מרוקו לישראל.

אברהם שטאל