המימונה – מקורותיה ומנהגיה

 

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

חג המימונה של יהודי מרוקו

הקשר בין מנהגי־מים אלה והיציאה לטבע קיים בקרב עדות שונות. על דרכם של האנוסים בפורטוגל נוכל לעמוד מתאורו של פרופי נחום סלושץ: ״בכל ימי החג נוהגים כל בני הקהילה לצאת לשדה ומסדרים חגיגה על שפת הנהר או הנחל.

יציאה לטבע קיימת במקומות רבים. ישנם אזורים בהם התפריט ביום המימונה קבוע. באזור תאמזרת שבסביבות מארקאש נוהגים לקחת ביצים שלוקות, תפוחי אדמה, לחם, כוסכוס עם ״אלקרדאס״ (אלה מעיים ממולאים של כבש שמכינים אותם כמו נקניק). כשתייה משתמשים ב״מאחיא

הכל סועדים ושותים יחד ואחר כך אומרים פיוטים ומרקדים ריקודים. מקום בראש תופס ׳שיר המים׳ ( כך קוראים לו ) עם ניגונו המזרחי היפה. השיר הזה מצטיין בנעימה מיוחדת, קדומה ומזרחית באמת, והוא נחשב לקדוש מאוד, ומחוץ לחג־הפסח הם מסרבים לזמרו״.

מנהג מעניין, שלא מצאתי לו הסבר, קיים בכמה קהילות: ביום המימונה נוטלים עצמות (האם אלו מסעודת ליל הסדר ? ) ומשליכים אותן למים.

ביום המימונה מוציאים אנשי דאדס בשעת התפילה את ספרי־התורה ומרקדים אתם. העשירים שבקהילה נהגו לפזר אגוזים, שקדים, תמרים, תאנים, והילדים הזדרזו לאסוף את הפירות בשמחה רבה. יהודי לאראש שבאזור הספרדי נהגו ללכת אחרי התפילה לגן ולברך את גרכת האילנות. גם אנשים שלא נהגו להתפלל כל השגה הקפידו לעשות זאת. בעל הגן היה נותן לכל אחד פרח או ירק.

יהודי מאראקש נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המלאה וברגע שהשוער פתח את הדלת שרו: ״פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה…״.

מסורת מעניינת הנהוגה אצל כמה משפחות היא להימנע מאכילת חמץ עד ליום המימונה (ולא בערב המימונה), ויש שנמנעו אפילו שבוע שלם לאחד חג הפסח לא לאכול חמץ. כי היו אופים לחם ללא שמרים, שמחמת דקותו נראה כמצה. בכך מבקשים להוכיח את אהבתם למצה, שקשה להיפרד ממנה.

זהו מנהג היכול להסביר את אכילת ה״מופליטה״ בערב המימונה, מאכל האופייני אך ורק לחג זה. יש כאן רצון להוכיח שאין השתוקקות ללחם גם אם מותר לאוכלו והמעבר העדין הזה דרך מאכל הדומה למצה משקף מחשבה מקורית ומעניינת.

מקור החג

בידינו מצויות כמה עדויות המוכיחות את קיום המימונה במאה ה־18, ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר. אדיסון, שהקדיש בספרו פרק לפסח במאה ה־17, לא הזכיר את המימונה, אך אין להסיק מכך שהיא לא הייתה קיימת אז.

מהו מקור המימונה ? לפי גירסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המימונה עם ״מימון״, שפירושו בערבית אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במשנה, שבארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי־הארץ.

הסבר שני, נפוץ לא פחות, רואה במימונה שיבוש של המלה ״אמונה״. ואמנם, יש המשתמשים ב״אמונה״ במקום מימונה, ואמונתם היא שכשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כן עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את חודש ניסן לחג הפסח עצמו. הנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. ואף על פי כן מוסיפים להאמין לה וכדי להוכיח זאת לה׳ ולהפגין את אמונתם העמוקה, הם מציינים זאת על־ ידי חג מיוחד, חג האמונה.

הסבר מקובל נוסף מייחס את המימונה לרבי מימון, אביו של הרמב״ם. לפי המסורת, נפטר רבי מימון באיסרו חג של פסח. ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המי­מונה לזכרו.

רבי אברהם כלפון, חכם מלוב מהמאה ה־18, מציין ״כי בשנת פטירתו של הרמב״ם שנת ד׳ תתקס״ח הגיעה השמועה על פטירתו לקהילות טריפולי בימי חג הפסח, וכל הקהילות רצו להתאבל עליו כהתאבל על אב או קרוב משפחה, ולאכול סעודת הבראה הנהוגה באבלות — לחם וביצה.

 אך מכיוון שכאמור הגיעה השמועה בימי חג הפסח ואסור להתאבל בימי חג, דחו את סעודת ההבראה למוצאי החג, וזהו היסוד למנהג לאכול את המימונה ״לחם וביצה קשה״— מובא בספר יהדות לוב, בהוצאת ועד קהילות לוב, ישראל תש״ך, עמי 379. כדאי להוסיף כאן שבלוב, ״באיסרו חג, נוהגים ללוש לחם עם תוספת כמון, כיכר כיכר לכל אחד מבני המשפחה. לפני משלוח הכיכרות לכבשן תוקעים ביצה בכל כיכר. את הלחם אוכלים עם הביצה הקשה… ללחם זה קוראים ׳מימונה׳״. ספר יהדות לוב, עמי 378 (ע״פ הרב פ׳ זוארץ).

הסבר רביעי: ״שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים אח ההלל משום: ״מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ?״ (סנהדרין ל״ט, ע״ב).

טעם נוסף המקובל על יהודי מרוקו הוא שרק לאחר החג הייתה אפשרות לבני ישראל, יוצאי מצריים, לראות ולבדוק את הביזה שלקחו מהמצרים ולכן כל אחד מברך את השני בברכת ״תארבאח או תאסעאד״

קנטרוביץ מביא במאמרו ״פסח בגיטו מרוקאי שני הסברים המתייחסים למימונה־ אמונה: המסורת מספרת להם כי ה״מימונה״ באה מן השם ״אמונה״ והיא נצטוותה מרבם אברהם אשריקי שנהרג ערב פורים על קדושת השם. לפני מותו ציווה את בני עדתו לקיים את המנהג הזה: כשם שמשמח אתכם הסדר בניסיו ונפלאותיו, כך תשמח אתכם סעודת ה״אמונה״ במוצאי החג״.

 יש המספרים כי ה״מימונה״ נוצרה עוד בשנת תרי״ג (1853) על־ ידי המקרה שקרה ערב החג הזה: בעיר אגדיר חי ר׳ משה עמאר. הוא היה איש מקובל ובקי בש״ס אף גם התפרסם בקרב הערבים ע״י שיריו השנונים והריגשיים שנכתבו בערבית.

 הם קראוהו המשורר האגדירי או מוסה עמאר. רבים חשבו אותו למשורר ערבי, כי גם בקרב הערבים ישנה משפחת עמאר. בשנת תרי״ג בחר ר׳ משה עמאר את מקום שבתו בעיר וויזאן, שבה קבורים רבנים קדושים. פעם השתטח המקובל הזה על קברו של צדיק.

זה היה בכפר קטן לפני חודש ניסן ומה גדל תמהונו, בשמעו קול קורא אליו בשמו: משה, משה, ויפן כה וכה ואין איש. ושוב שמע את הקול המצווהו לשוב מהר אל אגדיר, כי היהודים שם בצרה גדולה. ואחרים אומרים, שנרדם על־יד קבר צדיק אחד, וחלם את החלום הזה.

 ר׳ משה האמין בחלום, וימהר ביום המחרת לשוב אל אגדיר. וכשהגיע לשם ראו עיניו פרשים שחורים בגיטו וקצינם פוקד עליהם לאסור את נכבדי היהודים. כשראה הקצין את ר׳ משה עמאר, ירד מסוסו ונגש אליו, הושיט לו את ידו וקרא: מוסה המשורר, מה לך ב״חרת אל יהוד״ ?

ויען לו בחיוך: הן יהודי אנוכי ודורש כל חיי רק טוב לאחי היהודים. ויספר לו הקצין: כך יצאה הגזרה מן הפחה. וימהר משה ויתייצב לפני הפחה. הוא נתקבל אצלו בכבוד גדול. כשביקש מן הפחה להעביר את הגזירה שאלהו: מה לך וליהודים? הן משורר ערבי הנך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר