רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

 אל מעיין העדן – הרב א. עטיה

מכירת מעיל הצדק                         

כדי להבין איך אפשר לילוד אישה להגיע לדרגת קדושה וטהרה כזו גדולה כמו של ר׳ עמרם בן דיוואן זצ״ל, נוכל להבין מהסיפור כדלקמן, אשר שמעתי אותו מפי הרב אהרון מונסניגו שליט״א בעת ביקורי בציונו הקדוש של ר׳ עמרם  ביום הילולתו בט״ו באב התשנ״ו, והוא שמע אותו מפי

      אבותיו הקדושים תושבי העיר פאם:

       איש עני בן טובים תושב העיר פאם אשר בנו הגיע לפרקו והיה צריך לחתן אותו עם ילדה עניה ויתומה, ולא היה לאל ידו לשאת בהוצאות הרבות של החתונה ושיקומם.האיש העני לא היה לו נעים לדפוק על דלתי בני עירו ולבקש את עזרתם.

      מצא לנכון לגשת לר׳ עמרם בן דיוואן אשר היה עובר אורח בעיר פאם ולספר לו את מצוקתו הכספית אשר בו הוא נתון.     רבי עמרם הצדיק היה גם כן באותו עת במצוקה כספית ולא היה לו די כדי לעזור לעני המסכן, אך נכמרו רחמיו על העני אשר ברצונו להקים בית בישראל, מה עשה? מסר לעני את אדרתו אשר היתה מיוחדת לו לשבת, כדי למוכרה בפומבי לעשירי העיר החפצים לקנות את אדרתו הקדושה.

     וכך היה, הידיעה עשתה לה כנפיים בעיר וכל העשירים אוהבי התורה והמצוות הציעו ממון רב לקניית האדרת הקדושה של הצדיק, כל אחד לפי יכולתו. לבסוף אחד מהעשירים זכה בה, תמורת מחיר גבוה אשר הספיק לעני לערוך חתונה מכובדת לזוג המאושר כשהצדיק ר׳ עמרם עמד בראש הקרואים ושמחתו לא ידעה גבול על החסד הגדול אשר זכה בו לקיים מה שנאמר: עולם חסד יבנה. 

האדמה נפתחה כדי לקבור את רבי חיים בן דיוואן

כפי שאמרנו לעיל, שאחרי פטירת רבי עמרם בן דיוואן, בנו רבי חיים המשיך באותה שליחות של אביו בגביית כספים למען ישיבות חברון. כתוב ששנתיים אחרי פטירת אביו דהיינו בשנת התקמ״ר, קנה חצר ומכרה אחר כך באשג׳ן מקום קבורת אביו, כ״כ בא לקבל את עזבונות אביו הצדיק.

רבי חיים המשיך לנדוד מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד שהגיע למרחקים, מצפון מרוקו לדרומו, עבר את ערי צווירא ומראקש והגיע לכפר ווירגאן שליד אינראז דרומית למראקש, כשהוא תשוש ועייף מאוד, בגדיו מרוב טלטולי הדרך היו כבר בלויים וקרועים, כשכולו מותש וללא כוחות.

הצדיק רבי חיים היה נראה בעיני יהודי הכפר כעני הנודד לפרנסתו, שם חלה את חוליו אשר נהיה חמור מיום ליום וכל עוד שהיה מתגבר על מחלתו, היה ממשיך לספר ליהודי כפרי הסביבה על ערכה של ירושלים וקדושתה וממריץ אותם להשתדל לעלות לשכון כבוד בארץ הקדושה כשאר יהודיה השוכנים בתוכה.

כ״כ היה מרביץ תורה ומסביר את חיה הכמוסים לחכמי המקום התאבים לזה כמו שהיה עושה אביו רבי עמרם זצ״ל בערים מרכזיות של מרוקו.

אחרי שישב קמעא לנוח ירדה עליו השראה גדולה ומיד הבין שבמקום זה הוא יקרא לישיבה של מעלה, והתחיל להתכונן בקדושה ובטהרה.

לא הרחק ממקום איפה שעמד הוא שמע זרימת מים אדירה כמו מפל היורדת לאפיקי הנחל, מיד קם הצדיק וירד לנחל, ולאחר שפשט בגדיו טבל, עלה ונסתפג והתכסה כולו בתכריכין שהיו עימו, ובקדושה ובטהרה החזיר נשמתו לבורא עולם כיאה לצדיקים, בל נשכח שהיה עדיין לא נשוי.

האנשים שנכחו במקום סיפרו שהאדמה נפערה וגופתו של רבי חיים שקעה עמוק בבור שנפער, הנוכחים

במקום סיפרו על באר מים שהיתה מכוסה באבן גדולה, מהבאר היו הרועים שואבים מים לשוקת וממנה השקו את צאנם, באותו זמן כשהרועים הורידו את האבן מעל פי הבאר, פתאום נשמטה מידם והתגלגלה עד למקום הנפער שבו נשקעה גופתו של הצדיק רבי חיים ונחתה עליו כאילו יד אדם הציבה אותה בדיוק במקום. עד היום האבן הזאת מסמלת את ציון קברו.

הרועים שחזו בנעשה לא ניסו אף פעם להזיז האבן ממקומה, תושבי הכפר, שלהם היתה שייכת הבאר נקרא אִינְרָאז.

לילה אחד נגלה הצדיק בחלום לראש הכפר שהיה מוכר, שמו היה מובארק, ואמר לו קום, ולן אמור ליהודים תושבי תאחננת, איסני, ואמרגאן, שכולם נמצאים דרומה למארקש, ותאמר להם כי במקום זה על הגבעה תחת האבן הגדולה קבור יהודי, ושמו רבי חיים בן דיוואן, ודע לך כי אם תעשה בנאמנות שליחות זו מעולם לא תדע מחסור ומצוקה כל ימי חייך וגם לזרעך אחריך. הערבי התעורר מיד משנתו, והתחיל לקיים שליחותו בנאמנות וסיפר חלומו בדייקנות לכל היהודים שבסביבה על חלומות ועל מה שדרש ״הסייד היהודי״ ממנו לעשות.

יהודי הסביבה התקהלו בהמוניהם והתחילו ביניהם לאסוף כסף, הם הביאו חומרים וכלי עבודה והקימו על מקום קבורתו של רבי חיים מצבה מפוארת, ואחר כך החליטו להקים במקום גם בית כנסת, הכניסו בו ספרי תורה לארון הקדוש, ממש כמו הבית כנסת באשג׳ן שמול קבורת אביו רבי עמרם. ומיד אחרי בניית הבנינים הפך המקום למקודש עד מאד, והמונים יהודים פוקדים את קבר רבי חיים פעם אחת בשנה, בין הבאים לחגוג על קברו באים גם ערביות וערבים להשתטח על קברו המבקשים גם הם ומתחננים לםייעתא רשמייא שירפא מחלותיהם, ושמרו על קברו מכל משמר אז, ומכיון שכעת כל היהודים עלו לארץ, הערבים ממשיכים עד עתה לשמור ולטפח מקום הקבר.

אותו יום שבו נפטר ונקבר רבי חיים נקבע כיום ההילולה השנתית שלו, כאות שנשמתו חוגגת גם עמנו, וכולם נהרו לעבר קבורת הצדיק ואמרו: אנא! הראה לנו אות ומופת כמו אביך הצדיק רבי עמרם.

בגלל שאין עץ על מצבת ר׳ חיים היו יונות רבות שחנו ממש מעל הבניינים בקביעות היו אפילו מקננות מעל הגגות, זה גרם לחוגגים סיפוק רב והרבו בתפילה ובשמחה.

שוררת אחדות גדולה בין הבאים והנשים כדרכן תמיד מהלהלות בלשונן, ומי כמו היהודים תושבי הדרום יודעים לשחוט כבש לכל המשפחה? כמדומני שההילולא שם נמשכה לילה ויום, ומיד התחילו להתפזר לכפריהם ולעריהם כל העולים לקברו של רבי חיים בווירגאן, שם לא היו זורקים נרות בכמויות כמו אצל הצדיק באשג׳ן ר׳ עמרם, אלא האחראים על המקום היו קונים נרות גדולים לבנים, והיו מוכרים אותם במכרז לכל המרבה במחיר, הנרות ע״ש הצדיקים המוכרים נמכרו במחיר גבוה, והיה מקום להדליק אותם, אבל שום להבה לא היתה, ולא אבנים מסביב למצבה, הכסף שנגבה שימש לטיפוח ולתחזוק המקום ולהעמדת שומר לקבר.

השמועות הלכו ונשמעו על נסים ונפלאות שנעשו שם. וכלהסביבה היו מבטאים ״רבי חיים ״האריה״ ( אשבע ) ומשנה  לשנה החוגגים היו מתרבים ובאים, המעריצים של רבי חיים בן sיוואן זצ״ל הפיצו שמו למרחקים.

זכותו וזכות אביו תגן על כל עם ישראל אמן כן יהי רצון.