ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
תקנה זו היא אישורו של מנהג שהיה מקובל מקדמת דנא בקהל אלבאלדיין, שלפיו ניכו בשעת הגבייה שליש מהסכום שהיה רשום בכתובה. אמנם חתומים עליה רק חכמי התושבים וטובי קהלם והיא נוסחה בערבית המדוברת ביניהם, אך לתת לה תוקף, חתום אתם הנגיד יעקב רותי מקהל המגורשים, ואילו נגיד התושבים שאול אבן רמוך לא חתום כלל, ועוד, חודשיים בלבד לאחר התקנה נזקקים הדיינים לפסוק דין הלכה למעשה באותו עניין.
המעשה היה בגביית כתובתה של אלמנת הנגיד שם טוב, ושישה משבעת הדיינים החתומים על פסק־הדין הם מראשי חכמי המגורשים. אין זה אלא שאז כבר לא היה בית־דין מיוחד לתושבים, בית־ הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט על טהרה המגורשים, וביניהם רק נציג אחד מחכמי התושבים ואף הוא יתכן ששורשו מהמגורשים, הוא ר׳ שמואל ך דנאן בן רבי מימון. אף סופרי בית־הדין בעניין זה האחד היה מהמגורשים, ר׳ אברהם באלנסי, והשני כנראה מן התושבים, ר׳ דוד ך סלימאן ך ר׳ סמחון.
ויתירה מזו: בפסק־דין זה מצפים היינו למצוא בו אזכורה של התקנה שנתקנה בקהל התושבים רק חודשיים לפני־כן בנושא גביית הכתובה, ומן הראוי היה להסתמך עליה ולהתייחס אליה, אך אין הדיינים זוקקים עצמם אליה ומסתמכים רק על חקירתם: ״מאחר שנתברר ע׳׳פ עדים שמיום שישבו בעיר הזאת ידעו שמנהג פשוט וברור הוא שכשמגבין התושבים לאלמנה שטר כתובתה, הם פוחתים לה שליש״ וזה מצביע בבירור, שבשנת ש״י לא רק שלא היה בית־דין מיוחד לתושבים, ולא רק שבית־הדין היחיד שבעיר הורכב כמעט כולו מחכמי המגורשים, אלא שיש כאן התכחשות וביטול למה שנעשה עד כה במסגרת קהל התושבים. מצב זה לא נתחדש בשנת ש״י. עוד בשנת ש״ה, כשחידשו את תקנות רנ״ד רנ״ז הנוגעות כמעט כולן לכתובה כמנהג המגורשים, והוסיפו רק פרטים מספר הנוגעים לצוואת שכיב־מרע ולגביית חובות, מצאו לנכון להקריא את התקנה כולה אף בבית־הכנסת של התושבים », שכל עניין כתובה לפי תקנת המגורשים לא נגע להם, ולא עשו זאת כנראה אלא כדי להפגין את אחדותה ואיחודה של הקהילה.
הפגנת האיחוד ניכרת גם בניסוח פסק־הדין של אלמנת הנגיד. לכאורה מקרה קל הובא לפני הדיינים. אין צורך בהתעמקותם לא בתלמוד ולא בספרי הפסק כדי לחרוץ משפט. כל שיש לעשות הוא לברר מהו מנהגם של התושבים, מה־גם שחודשיים לפני־כן נתברר הדבר ונכתב ונחתם בספר התקנות של התושבים: ״כתבנו זה לזכות הקהל, במאמר הקהל יצ״ו ובפני ראשי הקהל הקדוש ראשי התושבים. באש תכון [כדי שתהיה] כתובה וחתומה כמא כאנת מן קדים [= כמו שהיחד, מקדם] כימי עולם וכשנים קדמוניות״
. ומה צורך עתה בחקירה מיוחדת בבית־דין של שבעה חכמים ? האם אין זו טרחה יתירה בדבר פשוט שיכול להיחרץ בבית־דין של שלושה ? גם הניסוח הסמכותי של הפסק: ״אנו גוזרין שלא תגבה… חנה כי אם שני שלישי… וכסדר הזה אנו גוזרין על כל שטר כתובה שיהיה כתוב בו כדת… לפי שכל זה עשינו אחר הדרישה והחקירה והעיון שדרשנו וחקרנו ועייננו שכך הוא הדין וכן היו דנין בכל בתי דינין מקדם קדמתה וכן יעשו לדורות ולא יהיה רשות לשום ב״ב [בן ברית] לשנות ממה שכתוב בפס״ד זה בשום זמן׳׳— מה צורך בו ? וכי יש חולק בדבר ? והרי הם כמתפרצים לדלת פתוחה? אין זה אלא שיש כאן מגמה מיוחדת: להבליט סמכותו של בית־הדין הזה. ודווקא בעניינה של אלמנת נגיד התושבים בכבודו ובעצמו, שגביית כתובתה אינה צריכה להיות מעניינם של המגורשים כלל, דווקא כאן מצאו מקום להתגדר בו ולהפגין סמכותם, להודיעך שבית־דין זה הוא הקובע בכל דבר ודבר
דומה שייסודו של בית־דין אחד בעיר הוא לקח שהפיקה הקהילה מפולמוס הנפיחה. הם נוכחו לדעת שחילוקי־דעות וסכסוכים בין הקהלים אינם תורמים לחיזוק הקהילה ולטובתה, ועוזרים רק להפנות את עיני השלטונות לכיסם של היהודים ולהטיל קנסות על כל הצדדים, והסיקו שטובתם דורשת לאחד את מוסדות הקהילה. וייתכן שהתושבים שהכירו בגדלותם וחכמתם של רבני המגורשים ויתרו מרצונם ללא מאבק על מעמד הבכורה שהיה להם, ולא ראו בכך פגיעה בכבודם.
מסקנה זו הגיעו אליה בפאס זמן לא רב אחרי הגירוש, וכך ניתן להסביר מדוע איננו מוצאים בפאס ובמארוקו בכלל ״קהלים״ המאורגנים לפי מפתח ארצות המוצא, כמו אלה שהיו מצויים בשאלוניקי, קושטא ושאר ערי הבאלקאן. ואף בפאס דומה שהיו התחלות של ארגון קהלים בכיוון זה. התקנה הראשונה של שנת רנ״ד נושאת חתימת ארבעה נכבדים והוקראה בארבעה בתי־כנסיות, וקרוב לוודאי שארבעת הנכבדים החתומים הם נציגי ארבעה קהלים שנתגבשו בבתי־כנסיות נפרדים, ונקראים ״קהילות הקודש״ בלשון רבים .