כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

שרשים חסונים

ר׳ חיים ויטאל האמיתי

לאחר פטירת האר״י, שהה ר' חיים כמה שנים נוספות בצפת, ולאחר מכן עבר לגור בירושלים, כפי שהורה לו רבו האר"י הקדוש קודם פטירתו. שם ארע לו – בשנת של״ט, המעשה הבא:

יום אחד, מתדפק על דלת ביתו, השמש הערבי הממונה על נקיון הר הבית, שהיה יודע כשונא יהודים מושבע, ובפיו בקשה מרי חיים שיכתוב לו קמיע לשמירה. השתומם ר' חיים, ושאל: מה ארע לך? הלא שונא יהודים מושבע אתה, ומה באת לדרוש ממני ישועה.

השיב לו השמש הערבי: הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש אתה. כי אני משמש בבית המקדש, והלילה בחצות יצאתי מפתח בית המקדש להטיל מים בעזרה, והי­ה הירח מאיר מאוד כצהרים, ואשא עיני ואראה אותך פורח באויר ומשוטט על בית המקדש שעה אחת. ואתה הוא בעצמך בלתי שום ספק כלל וכלל.

מעניינת מאד ההקבלה בין מעשה זה, למעשה דומה, אותו סיפר הצדיק רבינו מאיר אבוחצירה זצוק״ל, כפי ששמע מהשד״ר הגאון הצדיק ר׳ אברהם פינטו זצ׳׳ל מצפת בשעה שביקר ושהה בביתם במרוקו בשנים קדמוניות. וכה סיפר:

כידוע, בעת עלותו של האר״י הקדוש ממצרים לארץ ישראל, חשק לבו לבוא להתגורר בירושלים עיר הקודש והמקדש, סמוך ונראה למקום השראת השכינר אולם, טרם בואו לשם, נפקחו עיניו הקדושות, והנה רואה את השטן ניצב על ירושלים, חרבו שלופה בידו, רגלו אחת בהר הבית, ורגלו האחרת על אחת הכנסיות הטמאות השוכנות בעמק הר הזיתים, ובפיו קורא לעברו לאמור: ״ראה, כל הזמן פגעת בי בכל אותם תיקונים קדושים שערכת, ועתה, אם הינך נכנס לירושלים, או שאני בטל ועובר מהעולם, או אתה… על כן, לך הלאה, ואל תקרב לכאן״. מששמע זאת האר״י הקדוש, פנה והלך לו אל הגליל, לעיר הקודש צפת.

מאותו זמן לא דרכה רגלו בירושלים (ועל כל פנים אין לנו ידיעה על כך), וכשנצרך לאיזה דבר בעיר הקודש, שלח את תלמידו ר׳ חיים ויטאל למלא אותה שליחות.

באחת הפעמים בהם שהה ר׳ חיים בירושלים, פגע בו המופתי הירושלמי מהלך בהר הבית. המופתי המופתע פנה אליו בשאלה: ר׳ חיים, איך הינך דורך כאן, הלא הכניסה להר הבית אסורה עליכם באיסור חמור?

השיב לו ר׳ חיים: הינך טועה, אינני חיים ויטאל.

המופתי התפלא עוד יותר, ואמר: איך הינך אומר כך? הלא אני מכיר אותך, ובודאי אתה הוא זה ר׳ חיים ויטאל, האם רצונך לתעתע ולהתל בי?

רבי חיים לא השיב, אלא תפס בידו, ויצא יחד עימו מהר הבית. כשיצאו יחדיו החוצה, והנה רואה המופתי מול עיניו במרחק מה, את ר׳ חיים ויטאל עומד בחוץ.

המופתי התבלבל לגמרי, שפשפף בעיניו, וקרא בתמהון: מה קורה כאן? מי מכם הוא ר' חיים ויטאל אותו אני מכיר היטב?

השיב לו ר׳ חיים: דמות זו העומדת בחוץ, הוא ר׳ חיים ויטאל האמיתי, הדר כאן ביניכם בעולם השפל, אולם אני, אשר פגשת בי בהר הבית, איני אלא דמותו הרוחנית, הנמצאת בגנזי מרומים. בעת הצורך, כאשר מתעוררת דרישה לכך, מתלבש אני בדמותו הגופנית לשעה קלה, ופועל פעולתי. אולם ר׳ חיים ויטאל עצמו, הדר ביניכם, הוא ודאי לא נכנס להר הבית מעולם! – סיים דבריו, פרח ונעלם.

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מעשה באבו-סיפי״ן וסופו הבלתי ידוע

fמה שנים התגורר ר׳ חיים בירושלים, אולם מעשה מסויים הכריחו לעקור לדמשק, כפי שמספר החיד״א בשם הגדולים משמם של זקני ירושלים, ונביא אותו בלשונו:

״ידוע שחזקיהו המלך סתם את מי מעין הגיחון, מפני סנחריב מלך אשור, שלא ברצון חכמים. ועד היום, ביום ששי בחצות, כאשר נסגרים שערי העיר, והיא נשארת כמעט ריקנית, ושקט שורר בה מפני שהישמעאלים עולים בזמן הזה להר הבית, ההולך שם לשער אחד, סמוך למגדל, שומע קול מים רבים ההולכים מתחת לארץ, והקול הוא קול מי מעין הגיחון.

״ובזמן שמהרח״ו היה בירושלים, בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי״ן, אשר ידע שמלך ישראל סתם מי גיחון, ושאל האם נמצא היום מי שיוכל לפתחו. ואמרו לו הגויים, יש חכם אחד יהודי, שהוא אלקי, ושמו ר׳ חיים ויטאל, והוא ודאי יכול לפתחו. שלח השר לקרוא לר׳ חיים ביום ששי, וגזר עליו לאמור: בעוד אני הולך להר בית, פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, היות והוא נצרך הרבה לעיר, עליך מוטל לפתחו, ואם לא דמך בראשך.

״מהרח״ו חשש לעשות כן, וכדי להינצל מגזר דין מות, הלך בקפיצת הדרך לדמשק. ובא אליו רבינו האר״י זצ״ל בחלום, ואמר לו, הסכלת עשו, כי זה השר היה גלגול סנחריב, וכן נקרא אבו סיפי״ן, שבערבי פירושו אבי החרבות, ואתה יש בך ניצוץ חזקיהו המלך, והיתה שעת הכושר לתקן את אשר עשה שלא ברצון חכמים, ולפתוח מי גיחון, ובזה היתה אתחלתא דגאולה. והשיבו מהרח״ו לא רציתי להשתמש בשמות הקודש. ואמר לו האר״י הקדוש, אילו לא השתמשת בשמות הקודש לבא לדמשק, החרשתי, אבל מאחר שהשתמשת לזה, היית יכול להשתמש לפתוח את מי גיחון, והיה קדוש השם ותקון גדול. אמר לו מהרח״ו, א״כ אחזור לירושלים לפתחו. אמר לו האר״י הקדוש, חליף שעתא ולאו זימניה הוא״, עד כאן לשון שם הגדולים להרב חיד״א.

את המשך המעשה סיפר הגאון ר׳ יוסף חיים מבגדאד – בעל הבן איש חי, בספרו בן יהוידע (פסחים דף נו.), והיות והוא כמעט לא ידוע, נעתיקנו מילה במילה.

וז״ל:

״ודע, כי אותו השר הנקרא אבו סיפי״ן, הוא היה מן אנשי אמונת הישמעאלים, ונקבר פה עיר בגדאד, ומקום קברו הוא ידוע עתה, והוא בסוף מבואות היהודים. ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה, והיה חצר גדול סביבו, בבנין מכובד, והיה שם קליפה, דהיו מאמינים בו הרבה, ומתפללים על קברו. ואותם שיש להם חולי הקדחת, היו הולכים לשם, ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא בו. ואז, על ידי כן, גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו, באופן שהיה לו שם גדול, והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר.

״עד שבא הרב המקובל מהר״ר מרדכי ששון ז״ל (הוא הרב המחבר ספר קול ששון, דבר בעתו, ומזמור לאסף), ושכר חצר אחר כנגד מקום קבורתו של אבו סיפי״ן הנזכר, ויתבודד שם, ועשה יחודים וכוונות, עד שביטל כח הקליפה שלו, ולא נשאר להם אמונה בו, אפילו הגויים, ולא היה שום אדם נכנס אליו. וחרב החצר שלו, ונפלה הכיפה, וכל אותו הבנין, ונשאר מקומו חרב ושומם ומלא אשפה, ונתבטל לגמרי, שנעשה כאחד הריקים", עכ״ל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר