הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

פרק ג: עקרה וריבוי נשים

לפי התורה אשה שאינה יולדת שרויה במצב של חרפה. רחל אמנו אמרה לאחר שילדה את יוסף ״אסף אלקים את חרפתי״ (בראשית ל, 23). הדימוי של אשה עקרה הוא של בצורת. במסכת תענית ח, ע״א-ע״ב: אמר ריש לקיש מאי דכתיב ועצר את השמים(דברים יא, 17) בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת. והיינו דאמר ריש לקיש משום בר קפרא נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה. נאמרה עצירה באשה שנאמר ״כי עצר ה׳ בעד כל רחם״ (בראשית כ, 18), ונאמרה עצירה בגשמים דכתיב ״ועצר את השמים״. נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים. נאמר לידה באשה דכתיב ״ותהו ותלד בן״ (בראשית ל, 23) ונאמר לידה בגשמים דכתיב ״והולידה והצמיחה״(ישעיה נה, 10).

ר׳ יוסף משאש כתב על החסידים הראשונים, שהיו מתפללים על החולים ועל העקרות ועל הגשמים, והקב״ה היה עושה רצונם תיכף (׳נחלת אבות/ חלק ו, עמי קם, ראו גם עמי רפ-רפו).

עקרות של אשה נחשבה כפגם, והייתה עילה לגירושה או לנישואים עם אשה שנייה. הדבר בא לידי ביטוי בפסקים ובתקנות של החכמים, בהקשר לכתובה ותוספת לכתובה, ובתחום העממי באמונות כיצד לפתוח את רחמה של העקרה.

משל עממי במרוקו רואה אשה בלי ילדים כאוהל בלי יתדות(א. שטאל, תשל״ה, עמי 419, מס׳ 2500).

כדי להגיע למיצוי נשיותה של כל אשה, עליה להרות. מעמדה של העקרה היה נחות, ועקרות נמנתה עם הפגעים הקשים, כמו מחלות שניתן לרפא, ולשם כך צריך לבקש רחמים, ואף להשתמש באמצעים מאגיים כדי לגרש את כוחות הרשע, השדים והרוחות הרעות הגורמים למחלה.

כדי להיגאל מעקרותה, העקרה נתבעה לעשות מעשים שונים, כמו: לפנות לנשים זקנות הידועות כ״מגרשות שדים״, להשתמש בסגולות, לפנות לצדיקים יהודים ומוסלמים חיים, או לעלות לקברי צדיקים. בין המוקדים לעלייה היה קברה של סוליכה הקדושה (בפאס), שסירבה להתאסלם וקידשה את שם ה׳ בשנת 1834. נשים שזכו לפרי בטן היו נותנות את שמה לתינוקת שנולדה להן. גם חכמים האמינו באמצעים עממיים כפי שנראה להלן. לפי ר׳ שושן הכהן מג׳רבה, סגולה לאנשים שלא נבנו [חסרי צאצאים], ״מבקשים ביום הושענא רבה מבעלי האתרוגים לתת להם הפטמת והעץ לבולעם לסגולה״ (׳פרח שושן׳, דף שנד).

בזמן החדש היו נשים שפנו לרופאים לקבלת סמים להתעברות. ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה כתב בשנת תרצ״ה (1935) על:

מי שלא זכה להבנות מאשתו ואמרו לו הרופאים או אנשים שניסו שאשתו תתן איזה ימים קודם הזיווג איזה סמים ברחמה שמראיהם אדום ומועיל לה להתעבר(׳שואל ונשאל׳, ח״ב, יור״ד סי׳ עג). אצל יהודים בתוניסיה היתה אמונה כי עקרה היושבת תחת כסאו של הסנדק בעת ברית המילה – תיפקד (ש. מייזליש, תשמ״ח, עמי 108). באלג׳יריה, במרוקו ובטריפולי ראו בבליעת עורלה סגולה לפריון וללידת זכר. היו שנהגו לשמור לצורך זה את עורלת התינוק לאחר ברית המילה, והאמינו שיש בדבר סגולה ללידה, ובייחוד ללידת בן. כך כתב ר׳ שלמה בן שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ש), בן המאה ה־15 באלג׳יר, בתשובותיו, סי׳ תקיח. הוא אסר לעשות זאת, כפי שאסר גם אביו: ״לפי זה איסור למה שנהגו הנשים לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד הזכרים״.

למרות האיסור נהגו כך גם במרוקו, כפי שכתב ר׳ משה טולידאנו בן המאה ה־18. הוא ציטט את המקור דלעיל כי ״בשר אדם אסור לאוכלו מהתורה״, כפי שפסק הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות, פרק שני, הלכה ג, וכן חכמים נוספים. החכם ממרוקו הגיע למסקנה ״דלא מצינו היתר בחיים לפי שיש בו משום בשר מן החי״(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ ה, דף טז).

חכם בן המאה ה־19 כתב: ״מה שנוהגים נשים במערב [במגרב] לבלוע ערלת הזכרים שחותכין בעת המילה כדי להוליד זכרים, נראה דאסור״ (יצחק אבן דנאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף י, ע״ב, אות מם).

כך נהגו גם באוראן שבאלג׳יריה, ור׳ דוד סקלי כתב על כך ברוח ביקורתית, תוך סיוע ביסוד קבלי על בשר העורלה, בהנחה שאולי הנימוק המיסטי – שיהודים האמינו בו – עשוי לשכנע להפסיק מנהג זה: עוד ראיתי למוהלין שבכאן מתא [עיר] והראן [אוראן] שאינם מזמינים כלי מלא עפר ליתן בו ערלת בשר ודם ברית, ואדרבא מכינים להם שפופרת וחוטפין בשר ערלה וטומנין אותה באותה שפופרת ואומרים שנותנין אותה לאשה שאינה יולדת שבולעת אותה לסגולת העיבור. תצלנה כל אזנים רחמנא ליצלן מהאי דעתא [מדעה זו] כי בשר ערלה מתלבשת בה קליפה קשה, רוח סערה וענן גדול הם מכניסים אותה בגופם בידים כושלות… ה׳ הטוב יכפר בעדו ויסיר מסוה העוורון מעל פניהם (׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ יד).

הרב יעקב משה טולידאנו הזכיר מנהג זה: ״מה שאוכלות הנשים ערלת התינוק סגולה להריון״. הוא דן בשאלה האם מותר לאכול בשר אדם, וציטט את הפוסקים האוסרים (׳ים הגדול/ יור״ד, סי׳ נג).

גם בזמן החדש לא פסק מנהג זה, וראיה לכך כי ר׳ יוסף בן נאיים (׳נוהג בחכמה׳, עמי קלה-קלו), וכן ור׳ יהושע מאמאן, בתשובה שכתב בתשל״ג (1973) (׳עמק יהושע׳, ח״א, סי׳ ל), הצטרפו לשוללים את המנהג. אבל השאיפה לצאצאים גברה על כל הנימוקים ההלכתיים, וחסרי צאצאים נאחזו בכל אמונה עממית זרה ומוזרה, ככל שתהיה.

ר׳ רפאל אוחנא שעלה ממכנאס לטבריה בשנת תרכ״ה (1865) בילדותו, נשלח כשליח טבריה לבוכרה בתרמ״ז (1887), ובשובו ארצה חיבר את הספר ׳מראה הילדים׳, בו רפואות וסגולות, עצות ותרופות, מהן בקשר לפריון. בין השאר הציע כי כדי להרות ״קח מילה של נער ותמשח בדבש ותבלע אותו״. הוא דן בשאלה אם הדבר מותר לפי הדין, וציטט חכמים שהתירו. לפי עדות בעל פה גם יהודי טריפולי נהגו כך.

סגולות אחרות היו עצמים מעולם הצומח כמו דודאים ועשבים שונים ומעולם החי, ביניהם דגים.

לפי עדותה של אשה בירושלים שעלתה ממרוקו, אחת הסגולות להריון היא שהאשה תשתה כוס מים ממי רחצה שבהם רחצו הכהנים את ידיהם ביום הכיפורים. יהודי טריפולי האמינו שאם עקרה תשתה מן המים שרחצו בהם את המת, היא עשויה להרות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר