עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
3. תהליך העיור
רוב היהודים התרכזו בערים המרכזיות הגדולות (בעיקר החל מהכיבוש הערבי). מגמה זו נמשכה עד המאה ה-19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה-20. למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסייה יהודית גם בעיירות ובכפרים, ולעתים לא עלה מספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות.
בערים הגדולות ישבו רוב היהודים בשכונה או ברחוב משלהם (ראה לעיל). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדרך כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסייה כולה. היו שלוש חטיבות מוגדרות למדי:
״בי ערי החוף האטלנטי או בסמוך לו, למשל מוגאדור ואספי. ערים אלו קיימו 3־1ך תקופות ארוכות קשרי מסחר ותרבות עם ספרד ואנגליה והדבר נתן את הותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים, שהגיעו מאירופה כמגורשים, כמהגרים, !כאנוסים שחזרו ליהדות וכסוחרים שבאו מרצונם, בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בלשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רוב היישוב בשני שלישים) המשיך להתרכז עד ראשית המאה ה-20 בשני האזורים האחרים.
הודי מרכז הארץ (כמו בערים פאס ומכנאס) והמרכזים בצפון מזרח שבהם נקלטו מגורשים לא מעטים בצד התושבים הוותקיים.
יושבי דרום המדינה על שתי שלוחותיה — המערבית (שמרכזה מראכש) והמזרחית ימחוז תאפילאלת), שבהן ישבו יהודים רבים בעשרות עיירות וכפרים.
— הלך המאה ה-19 החלה נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים. תהליך »ה נרם לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שכבה קטנה שריכזה בידיה את הב-נילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, הצטופפו ונדחקו עשרות הפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות בתנאים קשים. על אלה נוספו פגעי ־ב־בע שהיו שכיחים באותם זמנים: בצורת, רעב ומגיפות.
ב,־׳ לב הראשון של תהליך המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ (ביניהן .ראכש, פאס ומכנאס) ורק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה-19 היוו ־יהודים כ-40%-25% מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגאדור, למרות היותם 7% בלבד מן האוכלוסייה הכללית.
־יו יהודים שהרחיקו לכת והיגרו באמצע המאה ה-19 למצרים ולארץ ישראל, או למקומות שבהם נפתחו לפניהם הזדמנויות החדשות, כגון ג׳יברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה. מהם אף הגיעו לארה״ב ולדרום אמריקה.
בין 1911 ל-1947 היה גידול של יותר מפי שניים באוכלוסייה היהודית, והיהודי□ הי־ בתקופה שבין 1947-1921 60%-40% מבין התושבים הלא-מוסלמיס. ערב מלחמת העולב השנייה היוו היהודים קרוב ל-10% מכלל האוכלוסייה של חמש הערים הגדולות – קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס ורבאט. באחדות מעיירות הדרום הם אפילו היוו רוב באוכלוסייה. לאחר מכן תהליך העיור התגבר, כ-60% מכלל האוכלוסייה היהודית התר0 בחמש הערים האלו, כ-25% נוספים בכעשרים ערים בינוניות אחרות ורק כ-10% התגורר• בסביבה כפרית.
בד בבד עם תהליך העיור, חלה נטישה הדרגתית של הרבעים היהודיים המסורתיי נהמלאח), הן בשל הצפיפות הקשה שאיפיינה אותם והן בגלל עצם תהליך המודרניזציה שדרבן יהודים רבים לצאת משכונותיהם המסורתיות ולהתגורר ברבעים החדשים שחת־ ואוכלסו על ידי האירופים. קרוב למחצית התושבים היהודים של הערים הגדולות נטשו א» המלאח עד סוף מלחמת העולם השנייה.