פעמים 82 – חכמת נשים

פעמים 82 – חכמת נשים

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה.  צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.

מי זוכה לדברים הרבה ?

בדרשה שנשא הרב משאש בתחילת הקיץ תשי"ג פתח הרב משאש באומרו שיש לתת את הדעת למילה " כל " שבראש דברי רבי מאיר – מה נתוסף לתוכן המשפט בתוספת מילה זאת ? לדבריו, המילה " כל " כאן ובכל מקום, באה לרַבּוֹת : רבי מאיר יכול היה לומר " העוסק בתורה לשמה " ובפתיחתו במילה " כל " ביקש להרחיב את הזכייה בדברים הללו ולהחיל אותם גם על מי שבמבט ראשון לא נראה היה שיזכה להם, ולמי הכוונה בכך.

עוד נראה, שבאה מלת " כל " לרבות את הנשים. שאף שאינן מצוות בתלמוד תורה ( עיין שולחן ערוך

יורה דעת סימן רמ"ו סעיף ו ), אם יעסקו בה לשמה זוכות גם הם לדברים הרבה. כמו דבורה וחולדה שזכו לנבואה מפני חכמתן וצדקתן.

וכן אמש שלום, אשתו של רבי אליעזר אחותו של רבן גמליאל, ומה גם ברוריה בתו של רבי חנניה בן תרדיון אשתו של רבי מאיר, וכן בתו של רש"י הייתה כותבת וחותמת שאלות ותשובות בשם אביה זיע"א. וכן אחותו חיליט, וכן מרים אשת רבנו תם, וחנה אחותו של רבי יצחק בר מנחם מבעלי התוספות ז"ל ועוד הרבה.

המסורת ההלכתית הכריעה שמצוות תלמוד תורה אינה מחייבת את האשה, והרב משאש מודה בכך ואף מצהיר בראש דבריו שכן הם הדברים. אך הוא מנתק את שאלת החיוב בתלמוד תורה משאלת העקרך והמעלה שבעיסוק בה.

לשיטתו, העיסוק בתורה הינו רב ערך ורב משמעות, בלא קשר להיות העוסק בה מצווה על כך. זאת ועוד, הרב משאש סבור כי הזכייה באותם " דברים הרבה " אינה דומה לשכרם של המקיימים את המצוות : " דברים הרבה " פירושם תוצאות " טבעיות " חיוביות הנובעות מאיכותה וממהותה של " תורה לשמה " 

הנשים שהביא הרב משאש כדוגמאות מופת מתחלקות לשלוש קטגוריות " דמויות מקראיות – דבורה וחולדה, דמויות מימי התנאים – אמש שלום וברוריה, ודמויות מימי הביניים – בנות משפחתו של רש"י – חיליט אחותו, בתו עלומת השם ומרים, אשת נכדו, רבינו תם.

לצידן מנה הרב משאש אשה נוספת מחוגו של רש"י – חנה, אחותו של רבי יצחק בר מנחם בעל התוספות . מניסוח הדברים מתקבל הרושם שהזיהוי של נשים אלו כלמדניות הוא דבר ברור ומוסכם, אך אין הדבר כן. למשל, חולדה אכן ידועה כנביאה, אולם הקביעה שהיא זכתה לנבואה בזכות חכמתה בתורה שנויה במחלוקת במסורת התלמודית.

על פי דעה אחת, בעלה, שלום בן תקוה, " היה מגדולי הדור, והיה עושה צדקות בכל יום ויום…ובזכות הצדקה שעשה שרתה רוח הקודש על אשתו. מסורת שנייה אינה מסבירה כלל מדוע זכתה חולדה לנבואה. מסורת שלישית אכן מציגה את חולדה כלמדנית : את המלים המתארות את חולדה הנביאה כ " יושבת בירושלים בַּמִּשְנֶה " ( מלכים ב כב, יד ) תירגם יונתן " יתבא בירושלים בבית אלפנא ", כלומר בבית המדרש.

אך גם יונתן, שהציג את חולדה כלמדנית, לא כתב שבגין זאת זכתה לנבואה. ברור אפוא שהרב משאש הכריע כאן הכרעה פרשנית ותרבותית, בכך שהעדיף לייחס לחולדה חכמה בתורה, כתרגום יונתן, המיוחס על ידי המסורת ליונתן בן עזיאל, ובכך שהציג חכמה זאת כסיבה לזכייתה להשראת שכינה. כיוצא בכך לגבי השראת הנבואה על דבורה.

בין שתי הדמויות שציין הרב משאש מתקופת התנאים, אמא שלום וברוריה, רק ברוריה מוצגת בבירור כלמדנית מובהקת בתורה. הרב משאש לא היפנה המקורות התלמודיים הרלוונטיים בעניינה, אלא לערך " נשים " באנציקלופדיה " אוצר ישראל ", ייתכן שהדבר משקף אמביוולנטיות ביחס לדמותה, כפי שעולה מן הסיפור התלמודי.

אותו ערך ב " אוצר ישראל " נושא אופי אפולוגטי מובהק, שעיקרו שיר הלל למעלותיה של האשה היהודיה. טמנם, בעל הערוך הודה כי " איזה מחז"ל חשבו את תכונת האשה פחותה מהאיש ", אך הוא טורח לתת את הרושם שהייתה זאת דעת מיעוט, וכי האשה זכתה להכרה חיובית רבה, הן בתנ"ך והן בקרב חכמי ישראל במשך הדורות.

ברם הכותב נקט עמדה שמרנית ביחס לתפקידה ומקומה של האשה, וביחס למבנה המשפחה : " הטבע הגביל את תכונת האשה לשבת בית, ולעשות בל הצרכים הפנימיים…על האשה לבשל לתפור ולארוג בעדה ובעד אשה ובניה, ועל הבעל לפרנס אותם על ידי מלאכה או עסק.

בהמשך הדברים נאמר, שבזכות היחס הנהדר שזכו לו וזוכות נשי ישראל משך הדורות, " לכן גם לא נשמע מנשי ישראל גם היום איזה נטיה לכת הנשים הדורשים משפט לעצמן ושיווי זכויות בכל ענייני המדינה כמו לאנשים.

על רקע מאפיינים אלו של המאמר מעניין לראות כיצד נטל משם הרב משאש את המידע הספציפי הנדרש לצרכו, והציג באהדה רבה מפני בפני שומעי ליקחו דעה כה חיובית ביחס לזכות נשים יהודיות לעסוק בתורה.

עד כאן ראינו כיצד הציג הרב משאש דוגמאות של נשים חכמות, שחלקן חיו בארץ ישראל בימי המקרא או התנאים, וחלקן האחר בצרפת של המאה הי"א והי"ב. אולם עיקר דבריו באותה דרשה מקדשים לנשים קרובות הרבה יותר אל מקומו וזמנו, והוא מביא בפנינו שני סיפורים שמצא בספר בכתב יד.

הסיפור הראשון.

ועוד ראיתי על ספר כתב יד כי בעיר אלג'יר בזמן הגאון מוהר"ר עייאש זיע"א, הייתה בתולה אחת גדולה בנוי בת איש עשיר, חכמה בתורה הרבה ושוקדת יומם ולילה על לימוד התורה. וקפצו עליה בני אדם רבים ונכבדים. והיא לא רצתה בשום פנים ואופן להיות לאיש, מטעם בן עזאי : נפשה חשקה בתורה.

מיקום האירוע המסופר הוא בעיר אלג'יר, וזמנו הוא בזמן הגאון מוהר"ר עייאש. משפחת עייאש הייתה משפחה רבנית ידועה באלג'יר, והמפורסם שבהם היה הרב יהודה בן יצחק עייאש, שכיהן כאב בית הדים באלג'יר בשנים 1728 – 1756. אפשר שלדמות זאת מכוון מחברנו. אם כך, שמנו של הסיפור הוא סמוך לאמצע המאה הי"ח.

גיבורת הסיפור היא צעירה בת לאב עשיר, וחכמה מאוד בתורה. יופיה, עושרה וחכמתה עושים אותה לשידוך מבוקש ביותר ורבים חפצים לשאתה, אולם היא אינה רוצה להינשא לאיש, מחשש שהנישואין יצמצמו ביותר את הזמן העומד לרשותה ללימוד תורה.

הדמות שהיא אימצה לה כמופת, ואשר מן הסתם לא הייתה מכירה אלמלא למדנותה, היא דמותו של התנא בו עזאי, אשר כל ימיו סירב להינשא, בטענה " מה אעשה, חשקה נפשי בתורה. בחברה היהודית המסורתית, מקובל היה שבת אינה מתערבת בבחירת בעלה לעתיד, ומקבלת את השידוך שמסדרים לה הוריה. בסיפור שלפנינו, בקיאותה של הצעירה בספרות התורנית נותנת לה פתחון פה לחרוג מן המוסכמות, על סמך מקור מן המסורת התורנית עצמה.

אביה לעומת זאת, ראה את טובת בתו כמותנית בחיי נישואין :

ויקבול עליה אביה לפני הגאון הנ"ל. וישלח אחריה וידבר על לבה דברים טובים. ולא אבתה לשמוע לו, מ " קל וחומר " מבן עזאי, שהוא אישה, ומצווה על פרו ורבו, ועם כל זאת אמר " ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה ", וכל שכן היא, שיאנה מצווה על פרו ורבו.

נסיונות אביה לשכענה לא הועילו, ומשנואש, פנה לרב עייאש – ודאי חשב שבתו הלמדנית תקבל מפי החכם את אשר סירבה לקבל מפיו. הבת נאותה להיפגש עם הרב, אך למדנותה איפשרה לה לבנות טיעון חזק, תוך שימוש באחת משלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן – קל וחומר.

המסורת הרבנית רואה בציווי שבספר בראשית " פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, מקור לחובת הגבר להביא לעולם לכל הפחות בן ובת וממילא לחובה לשאת אשה. המסורת התלמודית זיהתה את הגבר כחייב במצוות " פריה ורביה ", כיוון שמציאת זיווג היא פעולה אקטיבית ומפני שמקובל בחברה שגברים הם היוזמים והאקטיביים.

הערת המחבר.

" האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש " – יבמות סה ע"ב. ההסתמכות המדרשית היא על המילה " וכבשוה " שבפסוק. אגב, לפנינו דוגמא מעניינת של המעבר מן ההכרה במציאות אמפירית ( על סמך ניסיון ) לתפיסה ערכית : מכיוון שבמציאות החברתית הגברים הם הפעילים, אזי החובה להוליד ילדים מוטלת עליהם. סוף ההערה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר