השירה היהודית העממית – לערובי-י.לסרי

השירה היהודית העממית – יעקב לסרי 

חלק שני.

שירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות

האמנם ניתן לכנו את יהודי מרוקו אוהבי שירה ? ומרוקו עצמה, מבחינת השירה העממית, האמנם היא ארץ המועידה את מיטב זמנה לשירה ? אין ספק שכן הוא.

ככל, מרוקו ויהודיה אהבו את מנעמי החיים, אולם אין מדובר אלא בתשוקה לחיים מעוגנים, שיש בהם כדי להסיח את הדעת מתעוקות השעה לזמר ןלשיר. פתגם ערבי נפוץ הוא " סעאת אזזהו לא תדוזהא, וואכה פוקת קטיע רראס " – שעת העלצון אל תחמיצינה ואפילו בזמן עריפת ראש -.

הרגש הישרי הטבוע באופיים עלה בקנה אחד עם אהבת היופי והניב שיריחיים עליזים, לעתים בנעימה שקטה, ולעתים סוערת. יהודי מרוקו אהבו והעריצו נשים יפות, ועל זה אמר המשורר : " על צורת הלבנה, איך תשכון עננה " ( אברהם אבן עזרא ).

האומנם אהב מאוד היהודי במרוקו מפגשי עונג והתמוגגות . כך הוא מאז ועד ומינו. נחזור עתה לנושא של חלק, והא בבתחינת דברי קהלת : " ושיבחתי אני את השמחה, אשר אין טוב לאדם תחת השמחה, כי אם לאכול לשתות ולשמוח " ( קהלת ח, טו ).

עשר שמחות הן : ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה. עניים כעשירים גם יחד, הכל בלא הבדל עושר ומעמד, התמוגגו והתרפקו ונאנחו אנחות רווחה בשמעם שירה ונגינה. ואם יש את נפשך להיווכח צא לדרך וראה כיצד מקיימים טכסי אירוסין או נישואין, או להבדיל, עתות אבל ויגון.

אלה ואלה נבעו נביעה טבעית, שורשית וספונטנית, ולא היו מעולם עניין מלאכותי וממוסחר. " נעטירה ראשינו בציצי פרחים שלא יבלו, איש מאיתנו לא ייעדר בהוללותנו. בכל נשאיר עקבות מליצותינו ועליצותינו, כי זה חלקנו וגורלנו ( חכמת שלמה, ב, ח )

אהבת השירה.

השיחרה הייתה ונשארה עיקר וערך חשוב, סם מרפא לתלאות החיים, זיק ושביב של תקוה, ורפואה לצרה ולשיכוך כאבי הנדודד של הגלות. על כל אלה דבקו בשירה ובניגון ורחשו לה כבוד. השירה רוממה את נפשם, הרבתה קרבה וידידות והייתה מבע ומוצא לרגשות.

תשוקת החיים.

התשוקה לחיים טובים, עליזים ותוססים, תופסת מקום ראשון בכל מאורע. החתונה המרןקאיטת בימינו, אף שבזמן האחרון נתמעט אופייה, הנה לאחרונה שבים אט-אט אל דקדוקי הטכס המקוריים, כלבוש מוסלמי המסוגנן בחגיגות אירוסין, ואם בהכנת התזמורת ובנגינותיה על טהרת הנעימה המוגרבית. תוך השמעת מלות של בדיחה מזה, ודברי חכמה ותועחה מזה.

לצורך התוודעויות כאלו היו הכל שמחים לשבות מכל עיסוק או מלאכה, אכלו ושתו ובעיקר ניגנו ושרו הרבה, ונאנחו למשמע התוף המהדהד במקצבו, העוּד המוביל בצלילו הרגוע והערב, והכינור הפוצע לבבות בהמיית מיתריו.

משבחי ומקלסי היופי.

יוצרי השירה בארץ מבוא השמש – מרוקו – הדגישו היופי ושיקפוהו בגווני מלים נוקבות. שבעה הססגוני העשיר ויפי גניה וחמדת ארמונותיה הטביעו חותמם על הערצתו ותיאורו במיטב המליצה. שדי העלמה שדמו לזוג לימונים, בטנה שדמתה לערמת חטים , רגליה עמודי שיש מלוטשים, עיניה שהיו עיני עופרים או איילים, צבען שדמה לצבע פרי התות, מחלפות ראשה שכונו זנב סוסה צעירה ואצילה, וטורי שיניה שדומו למחרוזת פנינים מארץ תימן לטוהר.

כל אלה הינם עדות נאמנה לדרך השירה בהערצת היופי ופיאורו. בפרק זה של השירה העממית אכן תימצא עדות נאמנה לצמאון היופי ולדרך היוצר העממי להביע את רחשי לבו הגואה באהבה ליפיָה.

גם המנגינות הותאמו התאמה אמנותית מלאה לתחושות שאלו, והשלימו את המבע כאשר אזלת יד המלה ועיפה מלהתמודד עם עוצמת החוויה.

שירי היופי וסוגי העלילות והאהבות מגוונים במוטיבים שונים ורבים. כאשר החושק והאוהב מתאונן ואף מקונן מרה על אודות קשיחות לבה וקשיות ערפה של אהובתו, הוא מכנה אותה עפרה חמקנית או יעלת חן מפונקת עיקשת ואכזרית, משום שהאוהבת או האוהב אינם נענים זה לזה ברגשות הבנה.

כאן אנו נפגשים גם בנימה יהודית טהורה ומקורית במבטאה. תיאורי היופי מתרכזים תדיר בפנים ובלחיים, המתוארים כשמש הזורחת, או לירח במילואו בחודש השביעי. תיאורים אלה בלטו באופן מיוחד בערגה עמוקה יותר בנוסף לתיאורים שהוזכרו. והוסף היוצר והפליג בתיאוריו, על השפתיים הרושפו כגחלים, המלהיטות את שפתי החושק.

היוצר והזמר היהודי, ואף המאזין להנאתו, מתעטפים בתענוגי אהבה, ומפליגים בתיאור מגע העור ונשיקות הפה. השם משווים זאת לשתיית יין משובח ונושן, או לבליעת עסיס ענבים או רימונים, שהובאו זה עתה מן הגת, והם מתוקים מנופת צופים. הכל לובש כוונות וצורות סביב ההערצה ליופי, על מתיקותו והתחלפות מרירותו.

שעות העונג וההתמוגגות.

האמרה הנפוצה אומרת " האדי סאעא האנייא וונחמדו ליללאה " – זאת היא שעת שלווה ונודה לאל. לאמור, שעה זו שנפלה בחלקי, שעה נעימה היא מאוד, בה אשכח כל צרותי ואסיח מלבי את תלאותי, ואודה על כך לאל המבורך.

מידה עצומה ומעלה גדולה היא זו להתעלות ולהתגבר על מידת הדין, ועל קשיי הקיום היומיומי, ולהתרכז אך ורק באכילה טובה, בשתיה מרווה ומשמחת ובהקשבה לשירה ולנגינה. ואכן היהודי איש המגרב משמחותיו או תלאותיו יצא בשלום הודות לאמונתו ולזחיחות דעתו.

השירים בחלק זה הם על פי רוב שירים ליריים,חרוזים חריזה תואמת ויפה. רובם, כאמור, שמחים, אבל יוצאים מכלל זה שני שירים עלילתיים המספרים על מקרה אהבה בסגנון עצוב ובמבע אפי.

אחד הוא השיר " מחבבת בן שושן " המוכר יותר כקצידה של בן שושן. ואף על פי ששיר זה אינו בבחינת פולקלור צרוף, הרי משום היותו נפוץ ומושר הרבה, ומפני תוכנו המרגש והמרתק, ובגלל הנגיעה שיש לו לנפתולי האהבה של כל אחד ואחד, ובעצם היותו מתיש כל לב בגלל סיומו הטראגי, נתקבל שיר זה באהבה ובהתרגשות אצל כל יש ואשה במרוקו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר