קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל

מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983

בעריכת פרופסור עמאר הי"ו. 

רבי משה בן רבי יצחק משיש

רבי משה משיש פעל בשלהי המאה הט״ז ובראשית המאה הי״ז ונחשב לאחד החכמים הבולטים באלג׳יר בתקופתו. הוא היה כנראה אחד ממוריהם של רבי שלמה דוראן זרבי שלמה בר־צמח דוראן, לפיכך נתבקש על ידם להסכים לכמה מתשובותיהם, ובאחת מהן הסכמתו נוספה להסכמת רבי צמח אבי המשיב רבי שלמה דוראן

רבי משה החל את דרכו בהוראה באחד מבתי המדרש הפרטיים באלג׳יר שהיה שייך לרבי יעקב בו רבי יוסף נרבוני. שם היה דורש ברבים כל שבת מחצות היום ואילך, ובכל יום בבוקר לאחר תפילת שחרית היה קובע ישיבה, על ידי קיבוץ מספר בעלי־בתים, שהיו שומעים ממנו פסק אחד מהרמב״ם, והיו קוראים הפסקה אחת מפרשת השבוע, שנים מקרא ואחד תרגום.

ברבות הימים קיבל ר׳ משה משיש את בית־המדרש מבעליו במתנה. לאחר זמן־מה, נטש ר׳ משה את בית־המדרש הפרטי, ועבר לדרוש בבית־הכנסת הגדול.

 המעבר לבית הכנסת הגדול נחשב כעליה במעמדו ובחשיבותו של החכם. בשנת שס״ד חתם בראש שלשה מחכמי אלג׳יר, על מכתב בקשה אל רבי חיים קנשינו בווהראן, למסור לשני שליחי צפת את נדבת אביו רבי יצחק קנשינו שהוקדשה לירושלים.

מכתב אחר שכתב רבי משה משיש יחד עם עוד שניים מדייני אלג׳יר, אל נגידי ווהראן — רבי חיים קנשינו ורבי אליהו ששפורטש — עוסק בפדיונו של יעקב פריינטי מן השבי לפי בקשתם של נגידי ווהראן. במכתב בקשו דייני אלג׳יר מנגידי ווהראן, שישלחו להם את התמורה עבור הוצאותיהם לפדיון השבוי.

אחת מדרשותיו של ר׳ משה משיש שנשתמרה בקצור בספר עומר השכחה נסבה על הפסוק בישעיהו (נח, ז). בפסוק זה מצא רמז לארבעת הזמנים בהם ניתנו ארבעה סוגי צדקה באלג׳יר, ״ הלא פרס לרעב לחמך ״ — כנגד החיטה שניתנה לעניים מכסף הצדקה שנתרם ונידב ביום הכיפורים.

״ ועניים מרודים תביא בית ״ — כנגד הצדקה שנודבה בראש השנה ונמסרה לצורך תשלום שכירות הבתים לעניים. ״ כי תראה עירום וכסיתו ״ — כנגד הכסות לעניים,

שכספים עבורה נאספו בשבת חנוכה. ״ו מבשרך לא תתעלם ״ — על משפט זה התלוצץ, שנרמז כאן לבשר וליין, שנקנו לעניים מכספים, שנודבו בשבת פרשת החודש ובשבת הגדול. דרוש זה מצא חן בעיני הקהל הקדוש באלג׳יר, אשר שיבח את רבי משה משיש על דרשתו, [ורבי יעקב גאבישון הוסיף על הדרשה מספר חידושים] ^.

 בשנת שפ״ג (1623 ), בהיותו זקן, כתב רבי משה משיש הקדמה לספר ״ חשק שלמה ״, באורו של רבי שלמה דוראן לספר משלי. שנים מספר לפני שנת שפ״ח (1628), מסר רבי משה משיש לראשי הקהל, שבית הכנסת של רבי נהו־ראי, אחד מבתי־הכנסת הוותיקים באלג׳יר הינו אדמת הקדש, כלומר שייך היה לקהל, ולא היה בבעלות פרטית. רבי משה משיש חבר מספר פיוטים המצויים במחזורים ובקרוב״ץ של אלג׳יר.

חכם ודיין במחצית הראשונה של המאה הי״ז. אמנם לא ידוע לנו על כתביו בהלכה, אבל מתוך התשובות שהוא מוזכר בהן, ניתן להסיק שהיה זקן חכמי הדור באלג׳יר. ר׳ שלמה צרור נהג להראות לו את פסקיו: באחת מתשובותיו הביא ר׳ שלמה צרור דוגמה מאחד מפסקיו ששלח לתלמסאן, על פסק זה העיד ״והוכשר בעיניו״ של ר׳ נתנאל קרשקש.

 בסיומו של אותו פסק שנשלח לתלמסאן כתב ר׳ שלמה צרור: ״את כל זה כתבתי להלכה, אבל למעשה איני כדאי להורות בנושא חמור כזה, לבד אם יסכימו החכמים יצ״ו ובפרט החכם השלם מורינו כמה״ר נתנאל נר״ו, אשר אליו משפט ההוראה ומימיו אנו שותים…״, ואמנם ר׳ נתנאל קרשקש הוסיף מספר משפטי הסכמה.

ביקורתו של החכם ר׳ משה שוראקי מתלמסאן, על גט שכתב ר׳ נתנאל קרשקש, הביאה את ר׳ שלמה צרור לכתוב דברים קשים נגד ר׳ משה שוראקי, ולחשוף את דמותו של ר׳ נתנאל קרשקש אשר עליו נכתב: ״הלא ידעת שמאז נאספו ממנו חכמינו בחטאינו, נשארה עירנו שוממה וגלמודה, לולי ה׳ הותיר לנו שריד דבר אחד לדור הוא החכם מורינו נר״ו, אשר הוא מרוה צמאונינו ומימיו שותים כל יודעי ספר בשערי עירנו, לאורו הולכים כל הולכי חשכים, בצל חכמתו אנו חיים, ולטל מלקושו אנו מצפים״. בהמשך תשובתו ציין ר׳ שלמה צרור את נסיונו הרב של ר׳ נתנאל קרשקש בכתיבת גיטין, ואת העובדה, שישב יהד עם חכמי העיר ודייניה אשר נפטרו מכבר, על כסא ההוראה והדין, ״בכל בית הפסק נאמן הוא ודבריו הלכה בכל מקום…

 וכל המהרהר אחרי דברו כמהרהר אחר בית־הדין הגדול״. עדויות נוספות לפעולותיו של ר׳ נתנאל קרשקש מצויות בכתב־יד ובדפוס: הוא חתום על מעשה בית־דין משנת שע״ז (1617), המאשר שטר מתנה לר׳ סעדיה זוראפה ר׳ נתנאל קרשקש חתום על שתי הסכמות, העוסקות בבעלות בניו ונכדיו של ר׳ נהוראי קרשקש על בית־הכנסת של אביהם וסבם, ומעמדו של הציבור ברכוש זה״. ההסכמה הראשונה משנת שפ״ח (1628) קובעת: שבית־הכנסת שהתפלל בו החכם ר׳ נהוראי הינו אדמת הקדש ורכוש הציבור, אולם בית־הכנסת ישאר בחזקת ר׳ שלמה בן־נהוראי קרשקש, בו יורשה הוא וזרעו להתפלל בבית־הכנסת בלא הפרעה.

ההסכמה השניה עליה חתום ר׳ נתנאל קרשקש נחתמה בשנת ת״ז (1647), ואף היא עוסקת בבית־הכנסת ר׳ נהוראי, לפיה ירכשו ר׳ נהוראי ור׳ יוסף בני ר׳ שלמה קרשקש ונכדי ר׳ נהוראי החכם, זכויות בלעדיות בבית־הכנסת לכל דבר שבקדושה תמורת חמש מאות גרושים ספאניוליס. הקהל נזקק לסכום זה בדחיפות, עקב עלילה, שנבעה ממות תורכי בחצרו של יהודי ר׳ נתנאל קרשקש כתב גם קינות לט׳ באב״ אחד מצאצאיו המתואר כנין ונכד הוא ר׳ מאיר קרשקש אשר יזם את הדפסת התשב״ץ.

רבי סעדיה זוראפה

משפחת זוראפה היתה מן המשפחות הספרדיות הוותיקות שהגיעו לאלג׳יר עם גולי קנ׳׳א ממיורקה. המשפחה מוצאה מאחד הישובים בקאטאלוניה, ממנו עברה לברצלונה, מברצלונה למיורקה וממיורקה לאלג׳יר». משפחה זו היתה כנראה מן המשפחות המיוחסות והחשובות שהיו בעלות עמדה והשפעה בחצר השלטונות בתלמסאן ואלג׳יר, בשלהי המאה הי״ד. על כך למדנו מהעובדה שמתנגדו של הריב״ש באלג׳יר ״התחתן עם בני זוראפה״, ומהלך זה חיזק את עמדתו בקהל נגד הריב"ש במחצית המאה הט״ו מוזכר במקורותינו ר׳ יוסף בר יעקב זוראפה תלמיד הרשב״ש שנדד במספר קהילות בצפון אפריקה וספרד .

ר׳ סעדיה בר דוד זוראפה פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז בתור חכם ודיין באלג׳יר. בשנת ש״פ (1620) העתיק את תשובותיו של הרשב״ש» בשנת שפ״ה (1625) את ספר ״תיקון הסופרים״ לרשב״ש, וכן כתב הקדמה לספר ״חשק שלמה״. בשנת שפ״ח (1628) הוא חתום כחכם ודיין באלג׳יר על אותה ההסכמה העוסקת בבית־הכנסת של ר׳ נהוראי קרשקש. מתשובותיו של ר׳ סעדיה זוראפה נשארו בידינו שתי תשובות: אחת עוסקת בבית־המדרש שניתן במתנה לר משה משיש. מתשובתו מסתבר שחשש מעירעור על פסקו, לפיכך שלחו לקבלת חוות־הדעת מחכמי מארוקו, יצחק ן׳ זמרה, יוסף אל ענבוט, יצחק אבודרהם וחנניה ארובאש אשד הסכימו לפסקו

. התשובה השניה מצויה בכתב־יד, והיא עוסקת במתנה שניתנה באלג׳יר בחדש תשרי השפ״ז (1626). בכתב־יד מצוי גם העתק שטר מתנה משנת שע״ז (1617), לפיו נתן יצחק בר עמרם זוראפה לסעדיה בר דוד זוראפה במתנה מהיום לאחר מיתה, את כל נכסיו בקרקעות, חזקות ומטלטליו, שנמצאו בחצר הגדולה שנקראה ״צ׳אר זוראפה״, שהיתה מצויה במבוי מול בית הסוהר, אשר אסירי המלך אסורים שם. על מתנה זו היו עוררים, בגלל שהנותן היה נכפה, (כנוי לחולה במחלת נפילה) ובענין זה כתב תשובה ר׳ צמח בר יוסף דוראן. ר׳ סעדיה זוראפה חיבר קינות שבהן מצוי אקרוסטיכון של שמו כגון: ״אגביר במר רוחי״; ״אצעק וארימה במר קולי״ וכן ״מרתיה״, שהיא קינה על פטירתו של המשכיל הנבון יעקב זוראפה (קרוב משפחה?), שנשרף על קדוש השם.

ידיעות נוספות על ר׳ סעדיה זוראפה אין לנו. בין צאצאיו היו רבי שלמה דוד זוראפה, מחכמי אלג׳יר במאה הי״ט, מחבר ״שער שלמה״ ו״בני שלמה״ .