הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
חלק ראשון
פרק א
סקירה היסטורית
מוחמד וראשית חוקת־המלחמה
ב־622 נענה מוחמד להזמנתם של מספר מומרים לאסלאם, האנצאר, ועם קבוצת חסידיו הקטנה יצא את מֶכּה. הם שמו פניהם לית׳רִב (מדינה), שבה ישבו אז שבטים ערבים עובדי־כוכבים, עם כמה שבטים יהודים שבקדמת־הימים גלו לחצי־האי ערב, וכן ערבים שהתייהדו. היהודים עסקו בחקלאות ובמיני אומנויות, והעלו מס בכסף או בשווה־כסף לשבטי עכו״ם ערביים שהיו בברית עמהם. מתוך בדיקה של המקורות מסתבר שהשבטים היהודים הגדולים אשר ישבו במדינה לא די שלא העלו מס לשבטים הערבים אלא היו דווקה שבטים חזקים עצמאיים ומזוינים היטב. הם קיימו יחסי־ ברית עם השבטים הערביים מעמדה של כוח ולא חולשה.
משבאו מוחמד ונאמניו למדינה לא עוררו עליהם שום התנגדות מצד היהודים. הנביא אירגן את ה״מהגרים״ המוסלמים במסגרת של עדה — האומה. הוא הטיף להם תורה של מוסר שוויוני המיוסד על ערבות הדדית, של צדקה, של אמון והערכה הדדיים — כל אלה ערכים שאותם ביקש להשליט בקרב כל המוסלמים. עקרונות אלה, שמהפכניים היו בחברה הערבית הטרום־מוסלמית, לא נועדו אלא לאומה בלבד. היחסים עם הלא־מוסלמים פותחו בהדרגה, במסגרת אסטרטגיה של פעולות־איבה ושביתות־נשק, שנקבעה על־פי התנאים הנדרשים להבטחת נצחונם של המוסלמים. המאבק בשם אללה, שמלחמה ודת נתערבבו בו לבלי הפריד, שימש השראה להרבה פסוקי קוראן הנוגעים לג׳האד (מלחמת־הקודש) ולשכרו הכפול: מלקוח בעולם הזה, וגן-עדן בעולם הבא.
משנתו של מוחמד פשוטה היתה. הקוראן הוא ספר אלוהי שנגלה למוחמד בהדרגה על־ידי המלאך גבריאל. האסלאם הוא דת־האמת הנצחית היחידה (קוראן, ג, 17). נביאי ישראל וישו כבר הטיפו לדת זו ובישרו את ביאתו של מוחמד, אלא שהיהודים והנוצרים קינאו בכליל־שלמותה ולפיכך כיחשו בנביא וזייפו את כתבי־הקודש שלהם עצמם. האמונה המוסלמית מדגישה את האופי האלוהי של הקוראן ושל בשורת מוחמד: ״מי שנשמע לשליח נשמע לאלוהים״. מוחמד הוא אחרון השליחים ששיגר האלוהים על־מנת להורות לבני־האדם דעת, חותם הנבואה. ב־624, משגדל מספר הנוהים אחריו, תבע מוחמד מאחד השבטים היהודים של מדינה, בנו קינקאע, שיכיר בשליחותו הנבואית. כיון שלא נענו לו, שם עליהם מצור והכריעם. בזכות השתדלותו של בעל־בריתם, שקיבל עליו את דת האסלאם, נשארו המנוצחים בחיים; אף־על־פי־כן גורשו ממדינה, והמוסלמים החרימו את בתיהם וחלק מרכושם. בשנה שלאחר־כך בא גורל דומה לזה על השבט היהודי בנו נדיר: מוחמד העלה באש את מטעי־התמרים שלהם, ואחר־כך חילק את כל שדותיהם ובתיהם למאמינים.
ב־627 עשו בני מכה אגודה אחת ובאו לשים מצור על המוסלמים במדינה, אלא שבערב אחד של סערה נסוגו פתאום בלי קרב. או־אז יצא מוחמד, בהדרכתו של המלאך גבריאל, נגד השבט היהודי הנותר, בני־קריט׳ה, ששמר על נייטראליות בעת המצור. מאחר שהיהודים סירבו להתאסלם, תקף אותם מוחמד וניצחם. אז נחפרו חפירות בכיכר־השוק של מדינה, והיהודים — 600 עד 900 לפי המקורות המוסלמיים — הובאו לשם קבוצות קבוצות וראשיהם הותזו. כך הושמדו הגברים כולם, פרט לאחד שהתאסלם. לאחר־מכן חילק הנביא את הנשים, הילדים, הבתים והמיטלטליס בין המוסלמים.
כפוליטיקאי ממולח השתדל מוחמד לרכוש לצדו את שבטי מכה החזקים. ב־628 נעזר בחוזה של אי־לוחמה (שנכרת בחדיביה) עם בני מכה ותקף את ח׳יבר, נווה־מדבר שעובד על־ידי שבט יהודי אחר, מרחק 140 ק״מ צפונית־מערבית למדינה. בלילה הגיעו התוקפים לנווה־המדבר ועם בוקר התנפלו על החקלאים בצאתם לשדות על מעדריהם וסליהם. מטעי התמרים שלהם הועלו באש. מקץ חודש וחצי של מצור נכנעו החקלאים היהודים וקיבלו עליהם את תנאיו של חוזה, הוא הד׳ימה. מוחמד הניח להם לעבד את נווה־המדבר, אך על־תנאי שיסתפקו במחצית תנובתו. הוא שמר לעצמו את הזכות להפר את החוזה ולגרשם בכל עת שיחפוץ. מאז והלאה נכנעו כל קהילות היהודים והנוצרים שבחצי־האי ערב למוסלמים על־פי תנאיה של ד׳ימה דומה לזו של ח׳יבר. החקלאים נדרשו לתת סיוע ומזונות לחיילים המוסלמים ולשלם להם מס בכסף או בשווה־כסף (ג׳זיה), שהתחלק בין הנביא לחסידיו בהתאם למסיבות הנצחון. נוסף על כך היה עליהם למסור למוסלמים חלק מן הכנסיות או בתי־הכנסת שלהם, לפי דרישתם. כנגד זה קיבל עליו מוחמד לכבד את מצוות דתם ולהגן עליהם. כך אפוא הרשו בדווים — מתאסלמים חדשים — ליושבי־קבע שימשיכו בעבודת־ האדמה כאריסים בתנאי שיעלו להם מס.