רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

4 – עולמם של שודדי הים לא היה זר לתושבי סאלי במרוקו. מאות בשנים שלטו הפיראטים במימי האוקיאנוס האטלנטי, והתנכלו לספינותיהם של הספרדים והפורטוגזים. לא רק את היהודים גירשו הספרדים והפורטוגזים מאצותיהם, אלא גם את המוסלמים, סיפר נמרוד לחיים.

יום אחד בשובם יחדיו מהחדר בו למדו, נמרוד ידע הכל אודות שודדי הים, המוסלמים המגורשים כל כך שנאו את הנוצרים שהחליטו להתנקם בהם. האוניות של הנוצרים היו חוזרות מאמריקה מלאות זהב ואבנים טובות וסחורות.

הפירטים המוסלמים ארבו להן, התנפלו עליהן והשתלטו עליהן בקלות, את המטען שדדו ומכרו, ואת האנשים הפכו לעבדים ודרשו כסף רב מקרוביהם כדי לפדות אותם.

והיום ? היום יש עוד שודדי ים ?

כמעט שלא, אמר נמרוד בעצב, במרוקו קם המלך מולאי איסמאעיל, שהחליט לדכא את שודדי הים, כיוון שרצה ביחסים טובים עם הנוצרים באירופה. בוא ואראה לך, ונמרוד החל לרוץ, כשהוא גורר אחריו את חיים הקטן.

הם הגיעו אל שער כניסה אדיר ומפואר, במבואותיה המזרחיים של העיר סאלי, ונמרוד הצביע לעברו בגאווה והפטיר : שער הפירטים, לפני שנים לא רבות עבר דרך השער הזה ג'ילאן, ג'ילאן הנועז, עיני הילד נצצו. הוא נטל מקל דק וצייר את דמותו של ג'ילאן כיד דמיונו הטובה עליו, וישווה לו צורה מפלצתית ורבת הוד.

ג'ילאן ? אמרה סבתו של חיים הקטן, ישמרנו ה' מן הרשע  בן רשע עוכר ישראל הזה, טפו – טפו – טפו, מפיה נודע לילד צידו השני של ג'ילאן, גיבורו של נמרוד. על פי עדותה, נוהג היה אותו רשע לפשוט לא רק על ספינותיהם של הנוצרים.

בחודשי החורף, כשהים היה סוער מדי, וג'ילאן ואנשיו היו זקוקים למנוחה קלה, היו פושטים על ערי החוף, ובמיוחד על הערי סאלי, היו מתיישבים במבואותיה ומטילים אימתם על התושבים ובמיוחד על היהודים, למשל מה היה עושה ?

היה קם בבוקר אחד וגוזר גזירה, שכל בעלי החנויות היהודים, חייבים לתת לו ולאנשיו דמי הגנה מפני פרעות. מי שלא היה משלם , היה כמובן מצטער על כך מהר מאוד. יום אחד נכנס לבית הכנסת והכריז עליו כעל איזור סגור הנתון לשליטת אנשיו.

עם זאת, איפשר לראשי הקהלה לקנות בחזרה מידיו את בית התפילה ולשלם כופר נפש עבור היהודים הכלואים בתוכו.

והשומרים אנשי המלך לא עשו כלום ?

אנשי המלך ? איזה מלך ? בימים ההם לא היה מלך במרוקו, איש הישר בעיניו יעשה. אחר כך קם המלך מולאי איסמאעיל וגירש את שודדי הים, והיהודים נשמו לרווחה.

חיים בן עטר למד שלא כל מה שמלהיב את דמיונו של חברו הוא בהכרח טוב. 

זעקות וקולות בכי הקפיצו באישון לילה את חיים הקטן ממיטתו. הוא רץ יחף ברחבי הבית לעבר חדר סבו, משם הגיעו הקולות, והשתומם עד מאוד ששאר בני הבית לא נזעקו במותו. לרגע נשתרר שקט מסביבו, והילד נעצר תוהה. האם חלם או שמא דמיין שסבו בערה והוא זועק לעזרה?

כבר עמד לשוב למיטתו כשפתאום התחדשו הצעקות המרות. אכן, היה זה רבי חיים, על כך לא נותר בליבו של הילד צל של ספק. חיים הקטן פחד להתקרב אל החדר. ואם באמת קרה משהו? כלום יוכל הוא, הילד, לעשות דבר?

הוא פחד שמא ימות סבו, ומחשבה זו שיתקה אותו, והוא פרץ בבכי. קול בכיו של הילד הגיע לאוזניו של הזקן, והוא אץ אליו, ורק לאחר שהרגיע את הקטן, השקהו מים צוננים, והניח לפניו צלחת ועליה תמרים מתוקים, נרגע הילד, וגילה לזקן את פשר בכיו.

״חשבתי שאתה מת, "  התייפח הילד.

 " מת? איך? על־פי מה חשבת כך, ילדי?

" כל הזמן… כל הזמן צעקת… אז חשבתי שאתה…"

" אילו הייתי מת, האם הייתי יכול לצעוק? מתים אינם יכולים אפילו לדבר, לא כל שכן — לצעוק " ציחקק הסב. " חשבתי שאתה עלול למות " תיקן הילד.

״למות! באמת! אמנם זקן אני, אבל אני במלוא כוחי. הנה, אני אפילו מסוגל להרים ילד גדול כמוך.״ והוא הניף את הילד באוויר ונישקו. זקנו דיגדג את נחיריו של חיים הקטן. ״ אז למה צעקת ? ״ תמה הילד. ״ לא צעקתי. בכיתי,״ תיקן אותו סבו.

״ לא יכול להיות. רק ילדים ונשים בוכים! "  אמר חיים, וידע בתוך־תוכו שאין אמת בדבר. הוא זכר את בכיו של רבי לוי, אביו של נמרוד. נכון שגם גברים בוכים לעתים, אבל אז ברור ללא צל של ספק שהעניין חמור ביותר. ״ על מה בכית ? ״ שאל בקול כמעט חרישי, חושש מהתשובה. ״ על חורבן הבית .״

״ הבית ? ״ חיים הביט סביב ולא הבין. על אף החשיכה השורה עליו, נראה הבית עומד על תילו. ״ בית־המקדש בירושלים, לפני הרבה שנים. ״ ״ לפני שנולדתי ? ״

״הרבה לפני שנולדתי אני, לפני שש־עשרה מאות שנים. עם ישראל ישב אז לבטח בארץ ישראל וירושלים הייתה בנויה לתלפיות, ובמרכזה — בית המקדש, תפארת עם השם. והנה, בגלל חטאינו ועוונותינו לפניו יתברך, נתן השם בידי הגויים חרב לנתץ את הבית, ושוט כדי לגרשנו משם, אל הגלות הדוויה. ומאז מחכים אנו לרגע הגדול שבו נקום כולנו, על זקנינו ועל טפינו, ונעלה אל הר קודשנו, לציון .״

״ולמה מחכים ? ״ שאל הילד. ״אם כל כך רוצים אנו ללכת לשם ? ״

לזקן היו תשובות רבות לשאלה הזו, ובעצם – מרוב תשובות, ידע שאין לו שום תשובה מספקת. הוא העדיף לשתוק.

״כשאני אהיה גדול, אני אעלה לארץ ישראל,״ אמר חיים הקטן בפשטות, ונרדם בחיק סבו.