הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

הדיימה של ח׳יבר, שקבעה את היחסים בין המנצחים המוסלמים לתושבים המנוצחים, עתידה היתה לשמש דוגמה לחוזים שהעניקו הכובשים המוסלמים לעמים הכבושים בארצות שמחוץ לחצי־האי ערב. מכאן ולהבא ישמש המונח ״ד׳ימה״ להורות על אותם הסכמים בלתי־שווים שהסדירו את היחסים בין הכובשים המוסלמים לאוכ­לוסיות המנוצחות.

הזכרנו פרשיות אלו מחייו של מוחמד מפני שנתנו השראה לגילויי־שכינה קוראניים ולפיכך עיצבו סופית את עיקרי היחסים בין מוסלמים לכופרים לעתיד־לבוא בכל הנוגע לאסטרטגיה המלחמתית (ג׳האד), לזכויות הכיבוש של המוסלמים, לדיני חלוקת השלל ולגורלם של המנוצחים, שאדמותיהם נמסרו לכלל המוסלמים, שהרי לפי המסורת המוסלמית אמר מוחמד בעת המצור על ח׳יבר: ״הארץ לאללה היא ולשליחו״.

הרחבנו מעט את הדיבור על גורל היהודים לפי שממנו התבשר גורלם של כל העמים שנוצחו אחרי־כן על־ידי הערבים. העקרון המנחה הראשון־במעלה של הג׳האד התבטא בכך שתחילה יש להציע לשאינם מוסלמים להתאסלם או להשלים עם עליונותם של המוסלמים, ורק אם יסרבו חובה היא לתקוף אותם עד שיקבלו עליהם את השלטון המוסלמי.

משגבר כוחם של המוסלמים והלך, התפשטה מלחמת־הקודש אל מחוץ לחצי האי־ערב. הג׳האד, שתחילה לא היה אלא פשיטה לשם בז, נעשה מלחמת־כיבוש המתנהלת על־פי תקנון שעיקר מטרתו להעביר את ארצות הכופרים לשלטון האסלאם. יש מקום לשביתות־נשק, אך שלום לא ייתכן בשום־פנים. עובדי־כוכבים (ה״משתפים״) יכלו לבחור בין מיתה להמרת־דת: החיים, חופש הפולחן ושלמות הרכוש הובטחו ליהודים, לנוצרים ולעובדי־האש, וכעבור זמן גם להינדוסים, בתנאים מוגדרים.

הכלל שנקבע בהלכה המוסלמית, שלעובדי־כוכבים, שלא זכו לדת שיש בה התגלות נבואית כיהדות וכנצרות למשל, מציע האסלאם ברירה בין התאסלמות למוות, לא נתקיים הלכה למעשה. בסופו של דבר נמצאה הדרך להכשיר כאהל ד׳ימה את כל העמים שנכבשו על־ידי האסלאם. היו לכך שני טעמים: ראשית, הרצון לשמור על ייחודה של החברה המוסלמית ועל כן לא לעודד התאסלמות המונית ומכל־שכן לא לכפותה: ושנית, לא לפגוע בהכנסות אוצר המדינה ממסים שהוטלו על לא־מוסלמים.

הג׳האד—מלחמת־מצוה

הג׳האד הוא תפיסה כוללת שלפיה עמי תבל נחלקים לשני מחנות שאין לפשר ביניהם: דאר אל־חרב, או ״בית המלחמה״, המקיף אותם חבלים הנתונים לשלטונם של הכופרים, וכנגדו דאר אל־אסלאם, הוא ״בית האסלאם״, ארץ המוסלמים שבה שורר המשפט המוסלמי. הג׳האד הוא מצב־המלחמה הטבעי והמתמיד בין המוסלמים לבין דאר אל־חרב, ואין מלחמה זו יכולה להסתיים אלא בעליונותו המוחלטת של האסלאם בעולם כולו ובשליטתו על הכופרים. במאה הי״ד הצדיק המשפטן המהולל אבן־תיימיה את מצב־המלחמה התמידי בקבעו כי בעלותם של כופרים על אדמות אינה חוקית ולכן על־פי זכות אלוהית הללו מוחזרות למאמינים בדת האמיתית. כך אפוא נעשה הג׳האד האמצעי שהודות לו המוסלמים מקבלים בחזרה את מה שחמסו להם הכופרים שלא־כדין. משמע: ענין לנו במלחמה קדושה וצודקת לפי שהיא מחזירה למוסלמים אדמות ונכסים שמקומם בדאר אל־אסלאם אלא שעדיין דאד אל־חרב מחזיק בהן באיסור. לפיכך כל מעשה מלחמתי בדאר אל־חרב — שאין לו שום זכות־קיום חוקית — יכול להיחשב צודק וכשר ואין לתת בו כל דופי מבחינה מוסרית.

הואיל והג׳האד הוא מלחמת־תמיד, ממילא הוא מוציא כל אפשרות לשלום. עם זאת הוא משאיר פתח לשביתות־נשק זמניות בהתאם לצרכי המצב המדיני. שביתות־נשק אלו, שאסור להאריך בהן למעלה מעשר שנים, רשאי השליט המוסלמי להפסיקן חד־צדדית, אך רק לאחר שיזהיר על כך את האויב תחילה. ולבסוף, הגיהאד קובע תנאים לחוזים עם דאר אל־חרב, אך רק במסגרת מושג זה של שביתת־נשק זמנית.

השתתפות בג׳האד, שחכמי־הדת המוסלמים רואים בה אחד מעיקרי־היסוד של האמונה, נחשבת חובה על כל המאמינים; כל אחד מהם חובה עליו לתרום לה כמיטב יכולתו, בין בגופו, כלומר בעבודת־הצבא, בין בממונו, ובין בדברים שבעל־פה ובכתב. חכמי־המשפט המוסלמים ייסדו את זכויות הכיבוש על מנהגו של מוחמד עם היהודים בחצי־האי הערבי. הללו, כאמור, גורשו או נטבחו, נשיהם וילדיהם נמכרו לעבדות, וכל נכסיהם חולקו בין המוסלמים. יחס זה נעשה דגם ואמת־מידה שכוחם יפה לגבי כל המנוצחים (נוצרים, עובדי־האש וכן'). ועם זאת, כמו שחס מוחמד על יהודי ח׳יבר שהכירו בריבונותו כך כרתו הכובשים הערבים הסכמי ״סובלנות״ עם כל שאר העמים שקיבלו את עול שלטונם. מעמד הד׳ימי, שהוא פועל־יוצא בלתי־אמצעי מן הג׳האד, קשור באותו חוזה עצמו, המשעה את הזכויות התחיליות של הכובש על המחזיקים בדתות־הייחוד תמורת תשלום מס כגון זה שהסכימו היהודים לשלם לנביא בח׳יבר. שרירות־לבה של ההיסטוריה, או ההשגחה העליונה, הן אפוא שבחרו בכמה שבטים יהודיים נידחים בקצווי ערב ועשאום סמל לגורל המזומן לממלכות האדירות של ביזנץ והסאסאנים ולהמון גויי אפריקה, אסיה ואירופה, שבמרוצת אלף שנים של התפשטות וטיפוח נכנעו לסיפו של האסלאם המנצח. האידיאולוגיה של הג׳האד קשרה את גורל היהודים לגורלם של כל באי־עולם, וגורלם של יהודי ערב הוא שפקד הרבה שבטים, עמים ולאומים זולתם, אספקלריה מבשירת־רעה לשיעבוד ההיסטורי של חלק גדול מכלל האנושות.

הערים של ממלכות הביזנטים והסאסאנים, שתש כוחן לאחר מחצית־המאה של מלחמות ומאבקים מבית, נכנעו לצבאות הפולשים הערבים. עם האוכלוסיה הנוצרית והזורואסטרית נחתמו חוזים שונים שטיבם נקבע על־פי דרך השגתו של הנצחון המוסלמי: כניעה, מלחמה, או ברית. בשני המקרים הראשונים אפשר היה להמית את החרבי שאחז בנשק ונלחם על נפשו או לעשותו עבד, לפדותו, להחליפו או להוציאו לחפשי, ואת אשתו וילדיו אפשר היה לקחת לעבדים ולשפחות — לפי התקדים של המנהג שנהגו עם יהודי חצי־האי הערבי. 

אולם אם קיבלו עליהם החרבּים את עול השלטון המוסלמי, בדומה ליהודי ח׳יבר, או־אז נתרצו הכובשים וכיבדו את חייהם, דתם ורכושם על־פי תנאי החוזה (ד׳ימה) שהיה מחייב את שני הצדדים. בינתיים המשיכו צבאות המוסלמים במסע־כיבושיהם, ואת ערפם ביצרו על־ידי שהושיבו חילות־מצב ומתיישבים מחצי־האי בשטחים המסופחים. בד׳ימה שניתנה לחירה שבעיראק בשנת 633 הוכנס סעיף מיוחד שעניינו בעקרון ההבדל בלבוש בין מוסלמים לשאינם מוסלמים.

ב־640 גירש הח׳ליף עומר אבן אל־ח׳טאב את היהודים והנוצרים מחג׳אז בהסתמך על הד׳ימה של ח׳יבר: ״הארץ נחלה לאללה ולשליחו: רשאי שליח־אללה להפר את בריתו אם כך יחפוץ״. יש אומרים שהסתמך גם על עצתו של הנביא: ״לא תישארנה שתי דתות בכפיפה אחת בחצי־האי הערבי״.

ההיסטוריון הערבי אל־ואקדי, בן המאה הט', מוסר מעשה זה המיוחס לאחד מנכבדי מדינה, שביקר בחצי־האי ערב לאחר פעולות־האיבה בין מוחמד ליהודים:

כשהיינו במדינה והיכנו הרעב הולכים היינו לח׳יבר, ופעמים הולכים היינו לפָדך ותֵיְמה. התושבים היהודים תמיד היו להם פירות ומים בשפע… כל זה היה לפני עליית האסלאם. כאשר בא הנביא למדינה וכבש את ח׳יבר אמרתי לחברי: ״הנלך לח׳יבר כי היכנו הרעב?״ וישיבו: ״ שונו פני הארץ כי עתה, כמוסלמים, פוגשים אנו בעם הרוחשים איבה לאסלאם, ואילו לשעבר לא היתה לנו דת כלל ״. אולם הרעב ייסרנו ונלך אל ח׳יבר ושם מצאנו כי התחלפו בעלי האדמה והתמרים, כי בעלי־הקרקעות היהודים העשירים נהרגו והנשארים היו עניים החיים על עמל־כפיהם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר