הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

 

השתטחות על קברי צדיקים

בשנת תרפ״ט (1929) פנתה אשה שלא ילדה במשך 13 שנים, לר׳ דוד צבאח בעיר אזדידא, והוא שאל אותה: ״אם כבר עשתה רפואות והוליכה [בעלה] להשתטח על קברי הצדיקים, ואמרה כן״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).

אחת מן העצות שניתנו לעקרה הייתה שתחגור סביב מותניה מעיל בלוי של ספר תורה. ר׳ יוסף משאש, שהיה רציונליסט, נשאל על כך, וקבע שסגולה זו אין בה ממש,

ולו היה הדבר מועיל היינו יכולים לצדד להקל מפני שפריה ורביה גורמת שלום בין אדם לאשתו… אבל כיון שאין ממש בסגולה זו, ואינה אלא שיחת נשים זקנות והרבה עשו ולא עלתה בידם, ויש שניזוקו ותלו ההזק בעון זה, לכן הדבר פשוט שאסור לעשות כן (׳אוצר המכתבים׳, ח״ב, סי׳ תשכו). ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו צוטט מתוך ׳ספר חסידים׳ כי ״איש ששהה עם אשתו ולא ילדה לו, ואינו נותן גט, נאבד מן העולם הזה ומן העולם הבא, ואם היא מעכבת את הקרובים, כולם חוטאים״ (׳עדן מקדם׳, עמי כג, ערך ׳אישי, עמי רלז-רלח).

המנהג כי נשים אינן טועמות מיין ההבדלה, הוא בגלל אמונה כי כתוצאה מכך יפסיקו ללדת (א. מיוסט, 2000, עמ 65).

בספרות ההלכה ובספרות התשובות

לפי הדין אם אחרי עשר שנים אין האשה יולדת, מותר לבעל לשאת אשה שנייה או לגרש את העקרה.

המשנה ביבמות פרק שישי, משנה ו קובעת כי ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי לבטל״. והמסקנה שישא אשה נוספת או יגרש את הראשונה.

בתלמוד נדון הנושא במסכת כתובות עז ע״א: ״נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אין כופין אותו״ [לגרשה]. בניגוד לדעה זו אומר רב תחליפא בר אבימי בשם שמואל, כי כופין אותו להוציאה. וכך גם הרמב״ם, הל׳ אישות, פרק טו, הלכה ז: ״נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה – הרי זה יוציא ויתן כתובה [כלומר יגרשנה] או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא – כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא״. וכך גם בשו״ע אהע״ז סי׳ קנד, ס״ק י.

בספרות השו״ת של חכמי המגרב נדון הנושא בהקשר לשאלות: האם מייבמים אשה שאינה יולדת, האם לגרשה אם לא ילדה, והאם מותר לשאת אשה נוספת בתקווה שתלד.

באלג׳יריה עלתה השאלה: האם מייבמים אשה חולנית שאינה ראויה לילד

אשה שבעלה נפטר בלי צאצאים, ויש לו אחים, האם חייבים לייבם או לחלוץ לה. ר׳ דוד הכהן סקלי מאוראן ענה בעקבות השו״ע, אהע״ז, סי׳ קעב, כי אין מייבמים ״אבל צריכה חליצה מספק״(׳קרית חנה דוד׳, ח״ב, סי׳ לא, דף קכד ע״ב).

נשיאת אשה שנייה. אדם שנשא אשה שהיה ידוע לו כי אינה בת בנים, ונשבע לה שלא יישא אחרת עליה, אינו יכול להתיר שבועתו שלא מדעתה, כדי לקיים מצות פריה ורביה, מאחר שעל מנת כן נשאה. כלומר, הוא ידע מראש שאינה יכולה ללדת (דוד מועטי, ׳אשר לדוד׳, דף כה ע״א).

בטריפולי שבלוב קבעו שאחרי עשר שנים יישא אשה שנייה

לדברי ר׳ מרדכי הכהן, לרוב לא יישאו שתי נשים, אלא רק מי שלא נבנה מאשתו במשך עשר שנים, כדי לקיים מצות פרייה ורבייה, וגם אז רק בהסכמת אשתו הראשונה. היו יהודים מאירופה שלא נבנו מנשותיהם ובאו לטריפולי, על מנת לשאת שם אשה שנייה כדי לזכות בצאצאים.

בג׳רבה לא נהגו לחייב גירושה של אשה שבמשך עשר שנים לא ילדה, למרות שהבעל לא קיים מצות פריה ורביה (כלפון משה הכהן, ׳ברית כהונה השלם׳, אהע״ז, סי׳ ז, עמי שסב).

החכם הנ״ל נשאל על אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ונשא אחרת, וכשראתה אשתו הראשונה שהשנייה התעברה, ״רוצה לעשות לה כישופים״, מתוך קינאה ואולי כדי לפגוע בתינוק, והבעל רצה לגרשה. החכם כתב שהיא ״צריכה התראה מראש ובירור שעברה על זה״, ואז רשאי לגרשה (׳שואל ונשאל׳, ח״ג, סי׳ תסה). עשיית כישופים מוכרת במסגרת חיי המשפחה בדרך כלל בהקשר לאשה שנייה או כאשר הגבר עקר.

במרוקו דן בנושא זה יעב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) במספר תשובות, כפי שנראה להלן:

אחרי עשר שנים רשאי לשאת אשה, גם אם אלה אינן שנים רצופות. לפי ההסבר של החכם, עשר השנים שעל הבעל לחכות ללידה, כוללות גם תקופות בהן לא היה בביתו, או אם האשה הפילה במהלך שנים אלה, ואין מנכים שנים אלה מאלה שאחריהן כדי לשאת אשה נוספת. כך פסק יעב״ץ ונימק זאת כך: ״וזיל בתר טעמא [לך אחרי הסיבה] דחששו לכלוי משפחות ולמיתת ערירים, ועשו תקנה כדי שכל ישראל יראו זרע יאריכו ימים ופרו ורבו על הארץ״(׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ כח).

הראשונה לא ילדה עשר שנים, והבעל נשא אשה נוספת בעיר אחרת. בעל שבתוך עשר שנים אשתו לא ילדה, אבל לא עברו עשר שנים רצופות בהן היה בביתו, ונשא אשה נוספת בעיר אחרת. האשה הראשונה דרשה גירושין, והחכמים פסקו שעליו לגרשה ולפרוע לה כתובתה. חכמים התנגדו לכך שהבעל ישא אשה נוספת ללא אישורו של בית הדין במקום מגוריו. על פסק הדין חתומים בשנת תפ״ו(1726) יעב״ץ וכן חכמי פאס, מכנאס, סלא ותיטואן (שם, ח״ב, סי׳ כט).

היו מקומות בהם לא נהג התנאי שלא יישא אשה שנייה. בשנת תפ״ז (1727) כתב יעב״ץ על יהודי מסג׳למאסה (נוה מדבר באלג׳יריה) בשם משה בן חיון, שאמר שהגיע לארצות המערב ואשתו חזרה לעירה ״ואינו יכול להתאפק לשבת בלא אשה״, ושם לא נהוג לכתוב בכתובה שלא יישא אשה אחרת עליה אלא בהסכמתה, כפי שנהוג אצל מגורשי ספרד. ״ובכן נתננו לו רשות גמורה לקחת לו אשה אחרת במדינה זו מטעם ׳לא תוהו בראה לשבת יצרה״(ישעיה מה, 18) (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ סט).

יעב״ץ דן במקרה של אדם שנשא אשה שנייה כדי שתלד לו, וגם זו לא הרתה לו(שם, ח״א, סי׳ קמב, שג).

שונה המצב כאשר האשה אטומה, ולכן אינה יכולה ללדת. מעשה במכנאם בשנת שמר״ה (1785) באדם שטען על אשתו שהיא אטומה ולכן אינו יכול לבעול, והיא הכחישה אותו. הם התפשרו והבעל שילם לה חלק מכתובתה – וגירשה. לאחר מכן נישאה לאדם אחר והתברר שהבעל הראשון צדק. עתה הוא דרש שתחזיר לו את מה שנתן לה מכתובתה, כי אינו חייב לפרוע לה, באשר הטעתה אותו. החכם הצדיק את הבעל. מאוחר יותר כתבו לחכם שהתרפאה וילדה, אבל הדבר לא שינה את הפסיקה ההלכתית (רפאל בירדוגו, ׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קכב).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר