שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך

שלוש שנים לא ירדו גשמים על הארץ, ואנשי חאלב באו לרב יאשיהו פינטו זצ״ל וביקשו כי יסייע בעדם. הרב הודיע כי יום חמישי הקרוב יהיה יום תענית, שבו יתאסף הקהל בבית הכנסת. באותו יום, לאחר שהציבור אמר פרקי תהילים, קם הרי״ף ופתח בדברי כיבושים, כדי לעורר את הקהל לתשובה.

במהלך דרשת הרב ישבו בקהל שני יהודים, אשר שוחחו זה עם זה ולא הקשיבו לדברי הרי״ף. שיחתם הקולנית הפריעה לשכנים, ולאחר אזהרות חוזרות ונישנות הוציאו הגבאים את השניים מבית הכנסת.

בתום הדרשה נפתחו ארובות השמיים. הציבור הצטופף ליד הרי״ף, כדי לנשק את ידו ולהודות לו על הנס הגדול. גם שני האנשים, שהוצאו קודם לכך מהקהל, ביקשו להתקרב לרב ולקבל את ברכתו, אך הציבור מנע זאת בעדם. הרי״ף, שראה מה מתרחש, ביקש מהקהל לאפשר לשני היהודים לגשת אליו, והוא קירב אותם ובירך גם אותם.

באותו לילה חלם הרי״ף, כי עצירת הגשמים התבטלה בזכות אותם שני אנשים, ובזכות ההסכם שעשו ביניהם באותו מעמד. הם החליטו לעשות את ההסכם לאחר שדברי הרב חדרו אל ליבם ועוררו אותם לעשות מעשה.

הרב הקיץ משנתו ושלח את שמשו לראש הקהל, כדי שיתייצב אצלו. באישון לילה הגיע לביתו ראש הקהל, ושמע מהרי״ף כי הוא מבקש לאסוף מחר את כל היהודים, שהגיעו לעצרת שהתקיימה בבית הכנסת. ״הבא גם את שני אלה שדיברו במהלך הדרשה״, הדגיש הרי״ף.

למחרת התאספו שוב היהודים. הם לא הבינו מה הסיבה להתכנסות הדחופה. שני המדברים חששו, כי עומדים להענישם על שלא נהגו כבוד ברי״ף. כשהגיע הרי״ף הוא ביקש מהשניים כי יעמדו לצידו, ופנה לקהל: ״דעו לכם, כי הגשם שירד אתמול וטרם חדל מלרדת לא הגיע בזכותי. זכות שני האנשים הללו, שאתמול הושלכו מכאן בבושת פנים, היא שעמדה לנו ופתחה את ארובות השמיים״.

השניים הביטו מופתעים זה בזה, ולא הבינו במה זכו. הרב פנה אליהם, הפציר וגזר עליהם כי יגלו לקהל את ההסכם שעשו ביניהם. אז סיפר אחד מהם לציבור, כי הוא גר בחאלב – וחברו בכפר. לאחר ששמעו את דברי הרי״ף על חשיבות לימוד התורה ומה גורם עוון ביטול תורה, ואת המוסר שהטיף הרב לעשירים שאינם תומכים מספיק בלומדי התורה – החליטו לעשות מעשה: לחדש את ההסכם שהיה בין זבולון ליששכר. בן הכפר יעבוד ויפרנס את בן העיר בכבוד, כדי שזה יתבטל ממלאכתו ויעסוק בתורת ה׳, יומם ולילה. לאחר כמה שנים, סיכמו, יבוא בך העיר אל הכפר וילמד את השני כל מה שלמד.

זה היה תוכן השיחה וההסכם ביניהם, ומשום כך התלהבו והרימו את קולם ולא הבחינו כי הם מפריעים לציבור לשמוע את דרשת הרי״ף. בסיימו לדבר קם הרי״ף ממקומו נישק את שניהם ואמר לציבזר: ״בזכותם ריחם הקב״ ה עלינו״.