ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

 

בית הכנסת העתיק בעזה-מיומס

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה


אחת המזכרות מהיישוב היהודי באותה תקופה היא שרידי בתי-הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בעזה-מיומס, בו נתגלתה רצפת פסיפס גדולה ונאה. הרצפה נתגלתה על חוף-הים, סמוך למזח של נמל עזה. בפסיפס מצויירים בעלי חיים מאפריקה שכולם עטורים מדליונים. בכניסה לאולם המרכזי נתגלתה דמות פורטת בנבל ומקסימה את חיות הפרא. מעליו מופיע באותיות עבריות השם "דויד". בכתובת המרכזית שבפסיפס כתוב ביוונית: 

"אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים, כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר, תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569". 

שנת 569 היא לפי הספירה המיותרת של עזה שנקבעה כזכור בימי הנציב גאביניוס. בית-הכנסת נבנה אם כן בשנת 508 או 509 לספירה-הנוצרית – כלומר בשלהי הכיבוש הביזאנטי.
 

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

קשה שלא לראות כאן את חוש ההומור המיוחד של יהודי עזה: הם בנו את אחד מבתי הכנסת הגדולים שנמצאו אי פעם בשטח ארץ-ישראל, דווקא במקום בו קבע קונסטנטינוס שהוא יהיה נקי מיהודים. ולא זאת בלבד, אלא שבכתובת באותו בית-כנסת הם ציינו את השנה לפי הלוח שקבע גאביניוס, מי שהוציא את עזה מידי היהודים, כאילו ביקשו לומר: גאביניוס לא רצה אותנו – ואנחנו פה. קונסטנטינוס ביקש לעקור אותנו מעזה – ואנחנו פה.

בית-הכנסת חרב כנראה בימי הכיבוש הערבי, במאה השביעית, כאשר חרבה עזה-מיומס 

גילוי רצפת הפסיפס והפולמוס סביבה
בשנת 1965 חופרים המצרים השולטים ברצועת עזה חפירה להנחת יסודות לבניית קאזינו – ומגלים את רצפת הפסיפס היפהפיה. זמן קצר לאחר מכן פורסם ב"אוריינטליה" – ביטאון הכנסיה האיטלקית – מאמר של האב לקלון ובו הוא כותב: 

"לפי ידיעות שהופיעו בעיתונות המצרית גילתה משלחת מחלקת העתיקות שרידי כנסיה מהמאה החמישית בעזה, ביניהם שני פסיפסים יפים". בשני הפסיפסים כתובות ביוונית ובעברית".

כאשר קרא פרופ' מיכאל אבי-יונה, מבכירי הארכיאולוגים בארץ, את הביטאון האיטלקי, קבע מיד: זו אינה כנסיה אלא בית-כנסת. שנתיים אחר-כך, כשרצועת עזה שוחררה בידי צה"ל, יצאו אנשי אגף העתיקות לעזה לחפש את בית-הכנסת. חקירה יסודית של האתר שערך פרופ' אשר עובדיה אישרה את השערתו הראשונית של אבי-יונה: אכן – רצפת בית-כנסת.

כמה גורמים שימשו לאימות ההשערה: 
ראשית, דמות של דוד המלך כשמעליה כתב עברי. 
שנית – השמות בכתונת הפסיפס הם שמות עבריים מובהקים.
שלישית – בפסיפס מופיעים ציורים רבים של גפן וזית – שני סמלים יהודיים מובהקים. 
והפרט האחרון המכריע: מתחם בית הכנסת שנחשף כולו בנוי, כפי שבנויים כל בתי-הכנסת בעולם – כיוון התפילה פונה לכיון ירושלים.

בשנות השמונים, כשהתברר כי הרצפה החשופה לפגעי הטבע החלה להתפורר וליהרס, הוציאו אותה אנשי רשות העתיקות ממקומה, שיפצו אותה, ואחרי שהייתה בתצוגה בנצרים הועברה למוזיאון רוקפלר, שם היא שמורה עד היום.

הפלשתינים, אגב, ניסו לטעון כי מדובר בזיוף ארכיאולוגי ישראלי, תוך התעלמות מהעובדות ההיסטוריות והארכיאולוגיות. הם גם לא עמדו בהתחייבות שקיבלו על שמירת המקום. במסמך שהוכן במערכת הביטחון ביוני 1997 נאמר כי הרשות הפלשתינית מונעת כניסת ישראלים לאתר בית הכנסת העתיק בעזה, בטענה כי הוא סמוך מאד למשרדיו של יאסר ערפאת. "עם זאת לא ידוע לנו על פגיעה באתר עצמו" – נאמר במסמך – "נדגיש כי רצפת הפסיפס של בית-הכנסת הועתקה לנצרים לפני מספר שנים".

בפברואר 1999 פרסם ביטאון הרשות-הפלשתינית גאלחיאת אל-ג'דידה" מאמר תחת הכותרת "תושבים מספרים על גניבת העתיקות בימי הכיבוש", ובו נכתב בין היתר: 

"עבדאללה חיג'אזי, סגן עוזר שר התיירות והארכיאולוגיה, מציין כי רצפת הפסיפס שנתגלתה בעזה זויפה בידי הישראלים לאחר שנגנבה למוזיאון בתוך 'הקו הירוק'.

הוא הוסיף כי למרבה המזל אהד מאוהבי הארכיאולוגיה בעזה צילם אותה לפני גניבתה ותיעד אותה. הוא שלח את הכתובות שעליה לתרגום לגורמים שונים.

"הוא ממשיך ואומר כי הישראלים כתבו מחדש את הכתובת המצויה על הרצפה, כדי להוכיח כי האתר הזה הוא של בית-כנסת יהודי עתיק, אלא שהכתובת המקורית המתועדת במשרד התיירות לא מוכיחה זאת. הוא ציין כי זה מוכיח בצורה חותכת את המטרה הישראלית בפעולות הגניבה, ההרס והזיוף".

בינואר 2004 פורסם באלחיאת אלג'דידה מאמר תחת הכותרת "הפסיפסים של רצועת עזה" מאת סחר ג'מאל אלריס (בתרגום מכון המחקר "מבט לתקשורת פלשתינית").

…"כבר כתבתי במאמר קודם אודות אזור תל-בטשאן, נמל מיומא, וכנסיית איזיס הממוקמת סמוך לנמל עזה, ואודות ההרס ושינוי העובדות ההיסטוריות שביצעו היהודים באתרים אלו על מנת להוכיח שזהו בית כנסת. בספרו של המרצה סלים אלמביד הוכח הזיוף שבאמירותיהם ובטענות השווא שלהם.
"כבר כתבתי בעצמי בעבר על המסעות המאורגנים של הישראלים לאזור הזה, על מנת לערוך בו את תפילותיהם. הרגשתי שהם עוד יסתלקו כאשר הם הקימו שם את אוהליהם על מנת לעקור את הפסיפס של הכנסייה הזו, תחת הגנת המשוריינים. אך כאשר הם עקרו אותו (את הפסיפס) היה להם חופש לבוא אליו ולעשות בו ככל העולה על רוחם."".

עובדה מפתיעה הקשורה ברצפה היא גילויין של שלוש רצפות פסיפס דומות לה להפליא בצפון הנגב. 
האחת – בחורבת מעון שליד קיבוץ נירים, אף היא רצפה של בית-כנסת; 
אחת נמצאה ב"חרבת שלאלה" שבנחל-הבשור ע"י הצבא האוסטרלי ששהה באזור במלחמת העולם הראשונה והיא רצפה של כנסיה (זו הועברה לאוסטרליה והיא מוצגת כיום במוזיאון במלבורן). 
בשנת תשנ"א, 1991, התגלתה רצפה נוספת של כנסיה באותו סגנון באזור קיבוץ בארי, באתר ששמו היווני ברוסמא. הרצפה כוסתה בעפר כדי שלא תיפגע.

כיצד ייתכן שבתי-כנסת כמו מעון ועזה, וכנסיות כמו שלאלה וברוסמא, יהיו בעלי רצפות פסיפס כמעט זהות? 
התשובה נעוצה כנראה באותם אמנים שישבו בעיר עזה, שהיו בעלי מה שניתן לכנות "מפעל לייצור פסיפסים" וביצעו עבודה לפי הזמנה. הזמנות הם קיבלו, מסתבר, גם מהיהודים וגם מהנוצרים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר