מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות. העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.

מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו –  ציונות, עליה והתיישבות.

העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן

ג'יימס ריצ'רדסון, שכאמור לעיל סייר במרוקו בשנות הארבעים של המאה הי"ט, מספר כי בהיות בטנג'יר הופיע רב ירושלמי שכתב קמעות לאשה ערב לידתה. האשה הביאה את החכם לביתה בהצהירה שהוא " יודע הכל " וכי מעליו נודף ריח של עיר הקודש.

הדבר מזכיר את סיפורו של החיד"א שבהגיעו לתוניס, היו נשים מעוברות ניצבות בחלונות כדי לראותו, ובטיולו בחצר היו נוגעות בשולי מעילו ומנשקות אותו.

האמונה בכוחן של הסגולות בכלל וסגולות מארץ ישראל בפרט, הייתה נחלת שכבות עממיות רחבות. השכבה המשכילה התנערה מאמונה זו, לפחות כלפי חוץ. אותו ריצ'רדסון מספר, כי בעלה של האשה, אדם בעל השכלה, ששימש כסוכן של הבריטים בטנג'יר, הצהיר בפניו כי אינו מאמין בסגולות.

הוא התיר לרב לכתוב קמע לאשתו רק כדי להשביע רצונה. אך המחבר מעיר, כי ראה אנשים נאורים ומשכילים בארצות הים התיכון המתייגים בפיהם מאמונות טפלות, אך למעשה אינם דוחים אותן. ברור הדבר שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות.

 ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת נחלשה הזיקה לארץ ישראל שינקה מאמונה מיסטית.

כאמור היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פוריה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 עך חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם. יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים.

כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כח לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת גם כמרכז תורני, בשם " ירושלים ". לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. גראהאם שסייר במרוקו בשנות – 90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ".

עלייה לארץ ישראל.

בכל הדורות עלו יהודים מארצות המגרב לארץ ישיהודיצ.אפריקה וא.יראל. הם עלו למרות סכנות הדרכים בים ובנתיבי המדבר, וגם ממרוקו הרחוקה. נוסף לעצם קשיי הדרך עמד מכשול נוסף בדרכם. חל עליהם איסור לעזוב את מקומות מושבותיהם ללא רשות השליטים, איסור שנבע מתוך אינטרס כלכלי של השלטונות.

ידיעות על כך יש בייחוד ממרוקו, אך גם מאלג'יר ומטריפולי. כדי לעזוב ולעלות לארץ ישראל היה עליהם לשלם מס יציאה מיוחד.

ואלה היו מניעי העלייה.

א.      קיום מצוות יישוב הארץ, אך הגשמת הכיסופים לראות את ציון.

ב.       קיום נדר שהיו נודרים במקרה של מחה או אסון.

ג.        היו שראו בעלייה לארץ אמצעי לקירוב הגאולה.

מעבר לגורמים דתיים רוחניים, היו אף סיבות חיצוניות שזירזו את הרצון לעלות לארץ ישראל. מצד אחד פרעות או זעזוע בסדרי החיים, ומצד שני גורם חיובי שפעל החל בשליש השני של המאה הי"ט, והוא הביטחון בדרכי הם, כתוצאה מהפסקת פעולותיהם של הקורסארים הברברים.

שעה שבדורות הקודמים היססו חכמים לחייב את האשה לעלות עם בעלה, כשסירובה נבע מפחד סכנה בדרכים, הרי במאה הי"ט נוקטים חכמים עמדה אחרת, של כפיית האשה.

על עליית יהודים זקנים מארצות המגרב כדי למות בה ולהימנע מגלגול מחילות בזמן תחיית המתים, כותב אדיסון. הוא לא ידע על עליות לשם מטרות אחרות.

נוצרים שביקרו באלג'יר ובתוניס במאה הי"ט מזכירים עליית יהודים לארץ ישראל ממקומות אלה, כשההסבר לעלייה הוא בריחה מפרעות וממצוקה, או כחלק ממילוי תקוות התחייה, הנובעת מן ההכרח למצוא פתרון למצב הבלתי נורמלי של עם מושפל ומדוכא תחת ידי המוסלמים.

ספיה ברנרד, שיצאה לסיורה באלג'יר בשנת 1811, מספרת בספר שחיברה על מסע זה, כי פעם אח ראתה יהודי נכבד שהוכה בידי צעיר מוסלמי, שכן היהודי הפריע לו בעוברו בסמטא צרה. היהודי לא העז להגיב או להתלונן. במעשה זה ראתה מצב אופייני להשפלת היהודים במגרב, והיא מביעה אהדתה לבני יעקב שאין להם בית זולתי אנגליה.

אך היא מאמינה שלמרות גילו, יזכה להגיע עם אחיו לארץ המובטחת. הערתה אופיינית לתפישה שהצטיינו בה במאה הי"ט אנגלים בעלי גישה ליברלית ורומנטית, המבוססת על אהבת התנ"ך, וחזון שיבת ציון היה קרוב ללבם.

העלייה לארץ לא נשארה כתקווה בלבד. נוסף לעליית בודדים, היו גלי עלייה של קבוצות. לאחר הפרעות שערכו היאניצ'ארים ביהודי אלג'יר בשנים 1084 – 1805, על רקע התסיסה נגד הדאי וההסתה שהצלחת המשפחות בקרי ובוג'נאח, עזבו יהודים רבים את אלג'יר.

מהם שעברו לתוניס ואחרים לארץ ישראל. פרסיבל ברטון כותב, כי יהודים חרדים ראו בפרעות אות ואזהרה מן ההשגחה לעזוב מקומות מושבותיהם ולעלות לארץ ישראל, כאילו זמן תחייתם וגאולתם הגיע.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר