דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

לדמותה של יהדות הרי האטלס

על שני המוסדות הללו, הוועד ובית־הדין, עברו במאה העשרים תהליכי פורמליזציה. ביטוי חותך לכך הוא תשלום המשכורות ששילם הוועד לדיינים, בניגוד לנוהג במאה התשע־עשרה. המשכורת היתה קבועה והשתלמה אחת לשבוע. הנימוק לשינוי הנוהג היה החשש, שאם הדיין יצטרך לעבוד לפרנסתו ׳יושפל כבודו ברבים׳. משמע, יצירת פער בין דיין לבין הדיוטות. במקביל להסדרים הכספיים נקבע נוהג חדש, שלפיו רק בן קהילה אחרת יכול להתמנות דיין, ולא חכם מקומי. גם על ועד הקהילה עבר ככל הנראה תהליך של פורמליזציה במאה זאת. בעבר לא היה למוסד זה שם קבוע. במקורות שמו: ׳הק״ק׳, ׳יחידי הק״ק ראשיו ומנהיגיו׳, ׳הוועד׳. בסוף תקופתנו השתרש מושג קבוע: ׳ועד הקומיטי׳. צירוף מונחים זהים אלה רווח ביותר במקורות, והוא כמעט בלעדי בשפה המדוברת בפי יוצאי ג׳רבה בארץ. ההנהגה של הדיוטות מובחנת מבית־הדין, והיא הממנה את הדיינים. עם זאת כפוף הוועד לשיפוטו של בית־הדין, הדן גם במחלוקות בין הוועד לבין יחידים. אף־על־פי־כן נשארה המגמה למובחנות עקיבה של ההנהגה הפוליטית (הוועד) וההנהגה הדתית־שיפוטית (בית־הדין) רופפת. כך, למשל, אנו שומעים על ניסיון, כנראה משנות העשרים או השלושים, לבחור את הדיין ר׳ משה כלפון כהן לראשות הוועד, אך הוא התנגד לכך.

בצד שני מוסדות־הניהול המרכזיים נמצאו בקהילות מוסדות וולונטאריים רבים, שעסקו בתחומי הדת והסעד. החשוב בין מוסדות אלה היה ׳ועד אור תורה׳, שהתרכז בעיקר במתן תמיכה חומרית לתלמידי־חכמים כדי שיתפנו ללמוד תורה, ובתשלום שכר־הלימוד של ילדים עניים. כן שקד ועד זה על אספקת ספרים, והשתדל למען סידורם של תלמידי חכמים במשרות בתום לימודיהם. ועד ׳אור תורה׳ הגיע בראשית המאה לדרגת פורמליזציה ניכרת, המוצאת ביטוי בניסוח מפורט של תקנות (בס׳ ׳חשק שלמה׳). ועד זה, בשל הסתעפות פעולותיו והמקורות הכספיים הנכבדים שבהם שלט, נעשה מוקד ציבורי חשוב, ונתגלעו חיכוכים בין ראשיו לבין ראשי הוועד הכללי. עם זאת זכה לסיועם הנלהב של הדיינים. ׳ועד אור תורה׳ נשען על פעילים שהשתייכו לבתי־הכנסת השונים בקהילה: שם עסק כל אחד באיסוף כספים ל׳קופת אור תורה׳. מוסד ׳אור תורה׳ הגיע לרמה ניכרת של פיתוח פנימי, וביטוי לכך היה העסקת מפקח מטעם המוסד, אשר ערך ביקורת על נוכחות תלמידים בקבוצות הלימוד. גם למוסדות אחרים היה מבנה דומה לזה של ׳אור תורה׳. ׳ועד ביקור חולים׳ עסק בסיוע כספי ורפואי לחולים, והוא נשען על ׳קופות ביקור חולים׳ שהוחזקו על־ידי עסקנים שהיו מפוזרים בחוגי בתי־הכנסת השונים שבקהילה. היו בקהילות ג׳רבה גם הרבה תפקידים קהילתיים ספציפיים, מוגדרים ומובחנים.

כך, למשל, מקובל היה ששוחטי בקר היו טעונים סמיכה פורמלית, וכן היו צריכים לתעודה המוהלים. אישורים אלה ניתנו מידי מומחים למקצוע בקהילה, והאישורים קיבלו תוקף בתוספת חתימת הדיינים. על השוחטים היתה מוטלת מזמן לזמן בדיקת החלפים. בדיקה זו נעשתה על־ידי כל שוחט בפני שניים מחבריו השוחטים. גם התקנה הבאה מעידה על פורמליזציה ניכרת בנהגים הקהילתיים והדתיים: יין שנשלח ממקום למקום טעון היה, בהגיעו ליעד, עדות כשרותו מאת האדם שליווה את המשלוח. עדות זו התקבלה רק ממי שאינו בעל היין, ואף זאת רק בתנאי שהיה האיש תלמיד־חכם. בכל מקרה לא התקבלה עדותו של בעל המשלוח עצמו בעניין זה.

מסוף העשור השני למאה זו יש בידנו עדויות רבות על מגמת התפתחותם של מוסדות הקהילה בכיוון של פורמליות גוברת. בשנת 1920 תיקן בית־הדין, שכל העוסק בענפי הבשר והיין זקוק לתעודת־יושר. באותה שנה יצאה תקנה שיש לשלם לשוחט שכר שווה, בין אם הבהמה ששחט נמצאה כשרה בבדיקה ובין אם נפסלה כטריפה. יש בתקנה זו כדי להפחית מהלחץ הטבעי שבו נתון היה השוחט להכשיר את שחיטותיו ולסייע לו ולרב הפוסק, במקרה של שאלה שהובאה לפני רב, להגיע להכרעה הלכתית עניינית. מתקופה זו כנראה גם הנוהג החדש לתבוע מהמנקרים תעודה מקצועית רשמית, בדומה לתעודה שהיתה נתבעת מכבר משוחטים וממוהלים. בשנת 1922 חל שינוי בסדרי הטלת המס העקיף על בשר. עד לאותה שנה נערכה השומה, כנראה על־ידי הקימעונאי, בכל מכירה פרטית. מכאן ואילך הותקן, שהשומה תיערך במרוכז בשלב הסיטונאי, ועל־ידי שמאי רשמי מטעם הקהילה. 

כמו בתקנה בקשר לעדות על כשרות משלוחי יין, הוחדר גם בתקנה זו אלמנט של פורמליות במקום עקרונות אישיים ששלטו בעבר. לכך דומה ההתפתחות בארגון ה׳חברה קדישא׳. בעבר נתבע רק השחרור של אנשי ה׳חברה קדישא׳ ממיסי הקהילה (אולי אף שוחררו למעשה); עתה הוטלו סדרים פורמליים על עבודת אנשי החברה: הם נחלקו למשמרות שונות, וכל משמרת פעלה בזמנים שונים. גם בתפקידי הרבנות חל התהליך האמור. בעבר לא התמחו רבנים לפי תחומים הלכתיים, אלא הם נחשבו ׳חכמים כוללים ושלמים׳, ששלטו בכל ענפי התורה. בתקופה האחרונה התמנה רב שהתמחה בדיני טהרת המשפחה, ועיקר תפקידו היה לפסוק בתחום זה.

לעניין זה חשובה גם התנגדותו של הדיין ר׳ משה כלפון כהן, שהוזכרה לעיל, לטשטוש התחום בין מוסד הוועד ובית־הדין, בסרבו לקבל את מינוי ראש הוועד. ולבסוף, בעשרות השנים האחרונות מוצאים אנו פעילות של הדיינים כנגד ריבוי מניינים בבתי־הכנסת, במגמה לצמצם את מספר ההתכנסויות לתפילה. מועלית התביעה שלא להרבות בחזנים שונים בכל תפילה, אלא להקפיד על כך שהתפילה תתנהל בבתי־הכנסת על־ידי החזן הקבוע, במקום ובזמן שנקבעו.

מבנה החברה של יהודי ג׳רבה נשאר עד לזמן עלייתם ארצה דומה, בקווים כלליים, למה שהיה בדורות קודמים. השינויים בדורות האחרונים, שינויים שאחריהם עקבנו, אינם אלא פיתוח נוסף של מגמות, שכבר היו קיימות. האחת היא הלמדנות ההולכת ומתפתחת בהשוואה לנעשה בתחום זה בקהילות אחרות, והשנייה המשך הפיתוח של מוסדות הקהילה בכיוון פורמלי, על־פי עקרונות כלליים, בלתי־תלויים ביחידים ובקבוצות המפעילים את המוסדות.

בצד מגמות אלו התפתחה בג׳רבה התנועה הציונית, בשלב מוקדם לערך לגבי קהילות יהודיות רבות במזרח. מצויים בידנו דברים שכבר נכתבו בשנת 1906 , ואשר בהם מתייחס חכם אחד בחיוב רב לתנועה הציונית. במשך השנים מושמעות דרשות שעניינן תמיכה בציונות. כן מתפרסמים כתבים רבים מאת הרבנים ומנהיגי הקהילות ברוח זו. בשנת 1919 נוסדה תנועת ׳עטרת ציוך, אשר בשנות הארבעים עסקה בהכשרה חקלאית ובארגון לימודי השפה העברית (במסגרת תנועת־בת ׳דבר עברית׳), ומספר חבריה בסוף התקופה היה כמאתיים.

בשנים ההן התקיימה בג׳רבה חווה חקלאית, ומהחוגים הקשורים בה יצאו מעפילים שהעפילו לעלות ארצה עוד לפני קום המדינה. לפי כל העדויות, לא היה בפעילות הציונית משום גורם מפלג בציבור. אחד מדובריה הנלהבים ביותר היה דווקא אב בית־הדין, ר׳ משה כלפון כהן. מעמד התנועה במבנה הכללי של הקהילה היה כנראה דומה לזה של הארגונים הוולונטאריים האחרים (׳אור תורה׳, ׳ביקור חולים׳ ואחרים). היא השתלבה במסגרת הרחבה של הקהילה המסורתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר