תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.

נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.

הד׳מי — איש ההסות — הוא ללא ספק יהודי׳ כפי שמוכיח הנמשל: השבת. אכן יש כ"י שבו הגירסה היא בפירוש — ״היהודי״ . שלא כגורלה של תאהרת עמד לה לםג׳למאםה, הנאה הגדולה בדרומו של עמק זיז׳ ערכה הרב כנמל הפלגה של אורחות גמלים לים החול של הצחרה.

בזכותו היוותה גם מוקד תשוקה למאוויהם המדיניים של הזרים: הפאטמים וגרוריהם מכאן האומיים האנדלוסיים וגרוריהם מכאן, ושל הברברים אדוני הארץ הראשונים. האזור המיר את אדוניו במשך התקופה הנסקרת עתה פעמים רבות ועבר מיד ליד.

אבל מלחמות והפיכות לחוד ועסקי מסחר לחוד. חשיבותה הכלכלית של סג׳למאסה כפתה על כל המעורים בריב עליה להתחשב בה ולאפשר את קיומה. ולכן רואים אנו גם את יהודי סג׳למאסה עוסקים בשלהם בתורה ובקמח.

השאלות המופנות לבבל בענייני הלכה באות על סיפוקן, והגאונים משיבים באמצעות תחנת הביניים — היא קירואן, רב האי גאון משיב פעם בעניין חגבים מתים אם מותרים הם אם לאו — ואל תהא שאלה זו קלה בעינינו י . באזורים שחוגים אלה חשיבות רבה נודעת לחגבים, שהם מאכל עממי עיקרי דווקא בשנות בצורת, רעב ושיבושי דרכים.

לא למותר הוא להזכיר כי גם סג׳למאסה נוסדה מלכתחילה על ידי הה׳ארג׳ים־ הפורשים, ועדיץ היתה היא והאיזור כולו מאוכלסים אנשי כתה זו. וכבר ראינו כי היהודים הצליחו להחזיק מעמד דווקא באזורים מיושבים על ידי בני כתות שונות.

שמענו כי בהתקפותיהם על המגרב התיכון והקיצוני נעזרו הפאטמים באמידים מבית זירי ובגרורים ברבריים מקומיים, שהיו כפופים למרותם של האמידים. זה הטיל חובה על המנהיגים היהודים בקירואן לעמוד על המשמר ולדאוג שלא יאונה רע ליהודים באזורים הנכבשים. במיוחד הייתה דאגה זו על

שכמו של האלוף  רבי יהודה בן יוסף, ראש כלה

. בשיר, שחובר כפי הנראה על ידי איש מפאס, ושנמצא בגניזה, נזכרים גולי עיר זו ובמיוחד בנותיה, שנענשו על מרדן. המשורר האלמוני מודה לאל על שהקים ״למושיע גואל, כאלוף ביהודה, יהודה בן יוסף נשיא אל החושף זרועו, האוסף בני גלמודה״ ודואג להם מהונו .

בקטע אהד מהגניזה מסופר על דרך פתאום שנזדמן לרבי יהודה, שיצא למהדיה, כנראה גם כן בענייני צורכי ציבור"). גם רב האי הקדיש שיר תהילה לכבודו של רבי יהודה בן יוסף. הוא מת סמוך לשנת 1020 ופטירתו עשתה רושם. 

 תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

ייתכן, כי יש לזהות את האלוף ר׳ יהודה בן יוסף עם ר׳ יהודה פאסי בן יוסף, הנזכר ברשימת תשובות רב האי גאון"). מוצאו של האלוף ר׳ יהודה מפאס עלול להסביר לנו למה דאג במיוחד לנפגעי פאס ולא הניח טורח זה לנגיד אפריקה, שלפי הנוהג מתפקידו היה לדאוג להם

ואכן במכתב, שבו מודיעים על פטירתו של רבי  יהודה נאמר בפירוש, שהיה משען ׳לקרובים אליו. ובכל זאת אין להכריע בדבר זהותם של שני ר׳ יהודה בן יוסף אלה באופן מוחלט. בניגוד לצחצוח החרבות ולזעקת שבר שנשמעו מדי פעם במגרב הקיצוני שרר שקט בחלקה המזרחי של אפריקיה, באמירות בני זירי.

בתשובות הגאונים המרובות מאותו פרק זמן, שמהם למדים אנו הרבה גם על מעמדם וחשיבותם

של חכמי קאבס, עיר הנמל שבחוף הדרומי של תוניסיה, אין כל רמז למצוקות או לצרות. מנהיגי הדור עוסקים במשא ומתן של הלכה ומבררים עם גאוני פומבדיתא בעיות, שנודעת להן חשיבות עיונית.

הימים הם זמן שלטונו של הכליף הפאטמי אל־האכם באמר אללה 1021 – 996   או כפי שהוא נקרא במגילה עברית ״ הדן באומר־אל , המולך בארץ מצרים והמשל בפינות הארץ במערב ובמזרח בצפן ובים״".  

בראשית מלכותו התייחס באהדה ליהודים ולנוצרים ואף היה לו רופא יהודי בחצרו, המכונה אל־חקיר

אל־נאפע, כלומר העלוב המועיל ״ . אולם לאחר מכן שינה את טעמו והתחיל רודף באכזריות המה את הנוצרים ואת היהודים במצרים ובסוריה ואת בתי־ התפילה שלהם להרוס ולהעלות באש.

הוא גם גזר על לבוש מיוחד ללא־מוסלמים: בגדים שחורים וכפי הנראה גם נעלים שהורות

והנה אין כל זכר למסע רדיפות זה בארץ המערב, שגם היא הייתה תחת מרותו של הכליף המשתגע, חוץ מרמז קל לנעלים השחורות, שנהגו אז היהודים לנעול ״

שתי סיבות גרמו לכך שהפורענות של אל־חאכם פסחה על ראשיהם של יהודי אפריקיה והנוצרים — עד כמה שהיו עדיין מצויים בארץ — ולא נגעה בהם.

א.   שושלת בני זירי נפלגה בעצם ימי הגזירות וענף אחד קרע חלק מהאמירות במערב והקים את בירתו במצודה קלעת בני חמאד שייסדוה שנים מעטות לפני כן ( 1007 ) .נעיר מיד כי לפי המסורת של רבי אברהם בן דוד היה מוצאו של ר׳ יצהק בן יעקב אל פאסי הרי"ף ״, ה״ אלפס ״, (נולד בעשור השני

או השלישי של המאה האחת־עשרה מקלעת־המאד.

משמע, שכבר שנים מעטות לאחר ייסוד קלעה — כלומר מצודה בלשון הערבית — זו, נקלעו אליה יהודים . ברור, כי בימי פילוג, שהיו מלווים מלחמת־אחים בין שני הענפים, לא היה אמיר קירואן באדיס, שקיבל מאת אל־האכם את התואר ,המשמש גם שם " נציר אל־דולה", כלומר מגן המדינה הפאטמית להוט לחשוף תורפה במדינתו הוא, ולערער את שתותיר! על ידי רדיפות יהודים ונוצרים.

ב.       בימי פורענות אל־חאכם התחילה גוברת בקירואן המתיחות בין שני הפלגים של האוכלוסייה המוסלמית: מאמיני הסונה,  שהיוו את רוב תושבי הארץ, וחסידי כת השיעה, שסמכו יתדותיהם בשליטי מצרים.

לאתר מותו של באדים – 1016 – ירש את העצר בנו אל־מועז הינוקא, שהיה בן שמונה בהגיעו לשלטון

ההמון ניצל הזדמנות זו, ותתחיל — כנראה לפי רמז שניתן לו על ידי מחנכיו ומדריכיו של אל־מועז — להתפרע כלפי השיעים, לשדוד ולרצוח בלי אבחנה ואף אל קדושת המסגדים לא שעה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר