ארכיון חודשי: מאי 2013


ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

משה עמאר 22222

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

ח״ז דימיטרובסקי מגיע למסקנה, שחיבורי חכמי אשכנז, אשר רבי אהרן התפעל מחריפותם והשפיעו עליו, הם ״תוספות גורניש״ אשר נדפסו באותם הימים. לאמור: שיטת האריכות והפלפול נועדה לחקות את הנוהג שהיה נפוץ באירופה ובמזרח, אם כי תוך עיון ביתר חיבוריו נראה שגם בהם נקט דרך האריכות והחרי­פות.

לכן אני נוטה לומר, שהמהדורה הראשונה שחיבר הייתה, מעין רישום של מהלך עיונו בבית המדרש להבנת דברי הספרא, כולל דיון במקורות מקבילים בשני התל­מודים ובדברי הראשונים. מהדורה שנייה הייתה יותר מקוצרת, וכללה רק תמצית דברים שעיקרם הבנת דברי הספרא במקום, מעין פירושו של חברו רבי וידאל הצרפתי ״דרך הקדש״ (הוסיאטין, תרס״ח).

 עם בואו לוונציה ראה שחשיבות הלימוד, הלמדנות והחיבורים נקבעים ונמדדים לפי רוב היכולת לפלפל, להקשות ולתרץ ולהציג כל המשא־ומתן בכתב, ולכן החליט לעבד את המהדורה הראשונה. שהרי לא ניתן לומר שכל חיבוריו הארוכים עברו עיבוד מחדש בשהותו באיטליה, משום שכבר לאחר חודשים מספר לעזיבתו את מארוקו נמסרו חיבוריו לדפוס.

 ״לב אהרן״ נמסר בחודש חשון של שנת השס״ט, ו״קרבן אהרן״— בחודש אלול באותה שנה. חיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היו לספרי יסוד לכל מי שעוסק בתורת י״ג מידות או בתורת כהנים, ומאז הוחדרו פעמים מספר וכל אלה שבאו אחריו שותים בצמא את דבריו. להלן כמה מן ההערכות לאיש ולחיבוריו, שנאמרו מפי חכמי ישראל שעסקו בנושאים אלה במרוצת הדורות.

רבי יום טוב ליפמן הלר, נולד בוולרשטיין, באוואריה, בגרמניה בשנת השל״ט ונפטר בקראקא שנת התי״ד (1654—1579). בפירושו למשניות ״תוספות יום טוב״ (מהדורה ב׳ קראקא, תג—ד), משתמש ב״קרבן אהרן״ ובבא בתרא פרק ח׳ משנה א, ד״ה והאיש את אשתו, כותב: ״ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל בריתות דתורת כהנים…״.

ר׳ יעקב חאגיז, בן העיר פאס, עלה לירושלים והקים בה ישיבת ״בית יעקב״, שהייתה החשובה בכל קהילות המזרח למן התקופה שלאחר גירוש ספרד, וחיבר הרבה ספרים. נפטר בקושטא בשנת התל״ד (1674). הוא כותב בהקדמה לחיבורו ״תחלת חכמה״ (וירונה, ת״ז): ״והא לך ביאורי י״ג מדות בסדר יפה וברור בדרך הגאון מוהר״ר אהרן אבן חיים בעל מדות אהרן, כי הר״ש [מקינון מחבר ״ספר כריתות״] קצר הרבה ואני באתי להאריך ולקצר. להאריך על ר״ש ולקצר מספר מדות אהרן וכוי״.

רבי גבריאל קונפורמי, בנו של רבי דוד קונפורטי בעל ״קורא הדורות״״, כותב בהקדמתו לחיבורו ״יסוד עולם״ כתב־יד: ״השורש הב' בעניין קלים וחמורים וגזירות שוות בדרך קצרה ממה שנתחדש אצלי כי קצור קצרה ידי מלהאריך בהם כי כבר קדמנו שר וגדול בישראל רב ועצום הוא ממנו הרב הגדול בעל מדות אהרן ז״ל״ .

 ר׳ שלמה מחעלמא, מגדולי חכמי פולין במאה השמונה־עשרה, עסק גם בשאר חכמות ומחבר כמה ספרים, נפטר בשאלוניקי בשנת התקמ״א (1781). בהקדמתו לחיבורו ״מרכבת המשנה״ כותב: ״ובעל קרבן אהרן בספר חמדות הוסיף עשר ידות ובהיקשים הגיוניים גמר אומר דרכי הקל וחומר״ .

ר׳ יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין מקאמרנא, בחיבורו ״עשירית האיפה״ (לעמבערג, תר״ח = ניו יארק, תשכ״א), תמצת את הספר ״קרבן אהרן״, כדבריו בשער הספר:״זה קרבן אהרן עשירית האיפה על שם הגאון אלקי קדוש בעל קרבן אהרן אשר ירד וצלל במים אדירים עמקי הים והעלה מרגניתא טבתא ונכנסתי אחריו לירד בעמקי ים עליון ורב פנינים העלתי בעזר ה׳״. וכן חזר על זה בהקדמתו: ״וקראתי שם הספר עשירית ה א י פ ה… וגם על שם ק ר ב ן אהרן עשירית האיפה שכל דבריו בענין הספר הזה נכללו בדברי״.

ר׳ אריה שווארץ, 1846—1931, חי בווינה ומתלמידיו החשובים של ר״ז פראנקל וראש הסמינר התיאולוגי היהודי: ״החכמים מבארי המדות הראשונים ניסו ביחוד להציב גבולות לחוקי הק״ו [הקל־וחומר]… התבוננות עמוקה מצד היחס הפנימי שיש בין החוקים האלה ובאור כל אחד מהם באופן ברור, זאת היא פעולת רבי אהרן אבן חיים, אשר בגלל ספריו המחוכמים כבר התפלאו בני דורו על עומק הגיונו. שיטתו בביאור הק״ו [הקל־וחומר] הייתה איפוא למבארי המדות לתורה שלמה, שעליה יסדו הכל את באוריהם״ .

. גם כאשר הייתה, לו הסתייגות מדרך פלפולו העמוק של רבי אהרן, ומשיטתו אשר מפרש כל דבר בכמה אופנים, הרי הוא מלא הערכה לבקיאותו, עומק עיונו וחריפותו: ״רבי אהרן אבן חיים הוא בלי ספק אחד מגדולי מבארי המדות… עלינו לשום לב לדבריו בכל רגשות אותו הכבוד שאנו חייבים לאיש המקדיש את כל רוחו לדרישת התורה ובכל אש חומו ישגה באהבת החקירה הזאת. מודה אני בכל לבי כי הרבה למדתי מרי אהרן אבן חיים ז״ל ובבית מדרשו בפירושו לתורת המדות״ .

החיבור ״לב אהרן״ לא זכה לפרסום רב ולא נדפס שנית. הסיבה לכך, כי בחיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היה משום חידוש. הוא הראשון שהרחיב הביאור והעיון על המידות שהתורה נדרשת בהן. והיה בין הראשונים וכמעט הראשון שנדפס פירושו לספרא , ובמיוחד שגם כאן האריך והרחיב הביאור מכל אלת שהיו לפניו ושבאו אחריו.

 ופירושו היה חיוני לכל בר־בי־רב הבא לעיין בתורת כהנים. לעומת זאת, ״לב אהרן״ לא היה בו מן החידוש, ומה־גם שהוא רק על הנביאים ולא הרבו ,תלמידי חכמים לעסוק בהם לא לעיון ולא לדרשה, כי מרבית הדרשות בנויות בעיקרן על פרשיות השבוע.

סוף הפרק לתולדות רבי אהרן אבן חיים

Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31

Revuedes Juifs du Maroc

Presence juive au Tafilalet

Jacob Oliel Orleans

Les Juifs du Tafilalet

Les routes commerciales transsahariennes

«La route directe du Ghana, c'est-a-dire du Soudan a lI'Egypte etait […a peu pres abandonnee a cause des tempetes de sable qui sevissaient sur cet itineraire et aussi des attaques de brigands. La plus grande partie du trafic saharien se fit alors par la «route de Sijilmassa », c'est-a-dire par les itineraires caravaniers du Sahara occidental. Sijilmassa devint rapidement une grande place de commerce, ou vinrent s 'etablir a cote des Berberes des negociants venus de Bassora, de Koufa et de Baghdad. Les marchandises recues a Sijilmassa gagnaient l'Orient par les ports du Maghreb ou par des convois terrestres qui atteignaient l'lfriqija. La metropole filalienne etait alors le siege d'un des commerces les plus prosperes de tout l'Islam. Sur I'autre rive du desert, aux portes du Soudan, la ville d'Awdaghost remplissait un role analogue et connut aussi une grande prosperite.

Or, des cette epoque, les Etats maghrebins ne sont pas seuls demandeurs de metal jaune. Si les dirhams d'argent ont ete frappes autour de790 au temps ou Haroun el Rachid etait khalife de Bagdad, ( 786 – 809 )la monnaie d'or se repand au Maghreb bien avant d' avoir

ete connue en Europe. Or, I'activite miniere et metallurgique ainsi que le commerce de I'or ont ete rapproches de la presence ancienne des Juifs au Maroc saharien». Des ateliers du Tafilalet sort de la monnaie d'or et d'argent depuis la fin du Xe siecle, le plus souvent avec la participation d'ouvriers monnayeurs juifs. Des la fin du XIe siecle   le morabti  frappe avec l'or du Ghana etait connu en Europe sous la denomination hispanisee maravedi.

Des correspondants juifs sont installes sur tous les points cles et l'existence de Juifs independants au Sahara est confirmee au Xe siecle par l'un des ouvrages les plus importants, celui d'Ibn Hawcal (les Routes et les Royaumes de I'Afrique), qui decrit vers 378 H (988), les routes de Sijilmassa a Kairouan, de Massa et du Sous a Awdaghost et au Ghana, d'Egypte a Ghana par le desert saharien.

Dans son livre Melitz Tov, le rabbin Shalom Abehssera relate l'aventure de deux׳. Juifs marchands et fabricants de soieries « Yaacov ben Jaw et son frere Yossef. Ils se confirmerent dans le travail de la soie et creerent des vetements de prix, des drapeaux ismaeliens [places] au- dessus de bannieres de grande valeur artistique et sans pareils en Sepharade.

Ils en offrirent au Roi et au sultan Al Mancour ben Abi Amur. Yaacov ben Jaw s'attira ainsi l'amitie du sultan Al Mancour, qui le placa a la tete de toutes les communautes Israelites etablies depuis Sijilmassa jusqu'au fleuve Dwirna [Douro] a I'extremite de son royaume. II I'institua juge supreme habilite a nommer aux postes de responsabilite les personnes de son choix et a fixer les tributs et taxes a payer par les communautes. Le Roi delegua aupres de lui dix-huit de ses officiers (en tenue d'apparat), le fit monter dans le char du second rang et tous les habitants […] jeunes et vieux se rassemblerent, pour exprimer leur approbation. Cet evenement eut lieu en 4750 et se prolongea ( ?) jusqu'en 4775 a 1095 1090) ».

Au debut du XIIe siecle, a l'entree du desert, Sijilmassa beneficie de sa position privilegiee entre le Maghreb et le Soudan elle relie les marches de Fes et de Tlemcen a ceux de I'Afrique( noire) par la piste de l'Ouest qui joint le Dra et le Sous a l'Adrar mauritanien, et au-dela, au pays de I'or, elle est en relation directe avec le Soudan par la piste du desert qui passe par Tabelbala et le Touat, avant de rejoindre Tombouctou.

Ainsi, «Sijilmassa a ete pendant plusieurs siecles la grande capitale du Maghreb occidental, sur la route du pelerinage, de I'or et du sel […], une metropole inegalee dans le commerce avec le Soudan, I'Egypte et la Mesopotamie, celebre foyer de civilisation pendant tout le Moyen Age.

ש"ס דליטא – יעקב לופו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הביטוי הבולט ביותר לתהליך ״ההשתכנזות״ הוא בדמותם של הרבנים המכהנים במוסדות החינוך, ברבנות, בקונסיסטואר – הארגון הרשמי המייצג של היהודים בצרפת משנת 1808 –  ובכל שירותי הדת. רובם ממוצא ספרדי/מזרחי, בעיקר יוצאי מרוקו, אולם לבושם, השכלתם התורנית והשקפתם היא כזו של האשכנזים ורובם יישמעו לדעת גדולי התורה היושבים בבני ברק."

החוקרים והפרשנים מתקשים להסביר את המטמורפוזה ו׳׳המהפך האשכנזי״ שהתחולל בקרב בני תורה מזרחים. שוב ושוב נשאלת השאלה כיצד נוצרה התופעה במדינת ישראל ובצרפת, מה הם שורשיה ומאין היא יונקת את חיוניותה. התופעה קיימת גם במקומות אחרים בהם מרוכזים יהודים ספרדים/מזרחים – בארצות הברית, קנדה ואמריקה הלטינית

לטענתי, שורשי התופעה נעוצים בתהליכים שהתרחשו בעיקר בקרב יהודי מרוקו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כאשר אלה נפגשו עם המודרניזציה, ובתהליכים שהואצו בקהילה זו לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. למרות שהשואה התרחשה על אדמת אירופה, היתה לה השפעה מכרעת בעיצוב ״עולם התורה״ שהתגבש בקהילת יהודי מרוקו.

הדיון ההיסטורי מתחיל עם כניסת הצרפתים לצפון אפריקה במהלך המאה ה־19, ובעיקר לאחר כינון הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ב־1912. בעקבות המפגש עם המודרניזציה עברה הקהילה היהודית המסורתית טלטלה שהותירה אותה ללא יכולת מענה לשינויים וחוללה בה תהליכי התפוררות מהירים. חוסר האונים של המנהיגות הדתית המסורתית אפשר חדירה של השפעה ליטאית. המעורבות הליטאית הורגשה ברפורמה שהונהגה במערכת מוסדות החינוך הדתי, בפעילות ציבורית שהתנהלה נגד רשת ״אליאנס״ ובהתארגנויות שנעשו כדי ״להציל״ את בני התורה ממרוקו מנזקי המודרניזציה. את חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 יש לראות בקונטקסט הרחב של המאבק שניהלה היהדות החרדית נגד ״אויבי היהדות״, כלומר נגד זרמים יהודים מודרניים ובהם רשת החינוך של ״אליאנס״, חלוצת המודרניזציה היהודית בצפון אפריקה.

באמצע המאה ה־20 נוצר מצב חדש ושונה לחלוטין. עם השואה חרב העולם היהודי של מזרח אירופה. ישיבות ומסורות לימוד שנתגבשו במשך למעלה ממאה שנים נהרסו ואיתן חרבו גם האתוסים הנלווים אליהן. רבנים אחדים ששרדו את המלחמה החלו לשקם את עולם התורה. הם הוציאו אלפי תלמידים, המצטיינים שבהם, ממקומות מושבם במרוקו והעבירו אותם לישיבות באירופה ובארצות־הברית, ואת חלקם מסרו לישיבות שהקימו במרוקו עצמה. לרבנים אלו היתה מטרה כפולה: מחד גיסא הצלתם של בני התורה מציפורני ״אליאנס״, ומאידך גיסא הצלת עולם התורה הליטאי שחרב ובנייתו מחדש על ידי הבאת אלפי בני תורה למוסדות הלימוד שלו. תהליך זה הקדים את יציאת היהודים מארצות המגרב ומאוחר יותר התקיים במקביל ליציאתם והתערותם בשני המרכזים החדשים – מדינת ישראל וצרפת. האמונה של המנהיגות הליטאית בחובת ה״הצלה״ היא זו שעיצבה את עולם התורה הספרדי במהלך המאה ה־20 עד ימינו, ובכלל זה הקמת ש״ס בידי הרב שך במדינת ישראל. אמונה זו היא שגורמת להתחרדות המתקיימת כיום במוסדות החינוך ושירותי הדת והרבנות בצרפת. המנהיגות הליטאית העמידה את עצמה כמנהיגת עולם התורה והציבור היהודי, ובכלל זה הציבור הספרדי/מזרחי. עמדת המנהיגות והפגנת פטרונות כלפי הציבור המזרחי עומדים ברקע ההיסטורי שהביא להקמת ש״ס ולהתנערותה (החלקית) מפטרונות זו. 

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי-היחסים בין הקדוש וחסידיו

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

מסורות אלה באות להסביר מצד אחד את עובדת מציאותם של קדושים רבים מישראל במרוקו ומצד שני מצביעות באופן ברור על קשר פונקציונאלי בין יהודי מרוקו ובין עם ישראל. רבנים אחדים אמנם הוגלו מפני שלא עמדו במבחן, אך קיומם הנסתר והנגלה מהווה חוליה חשובה, אם לא עיקרית, בתהליך בדין וחשבון להילות הרשבי זיעא...במרוקוואו של המשיח. קדושי ארץ־ישראל הטמונים במרוקו מחכים שיגלו אותם. פעמים הם מגלים את עצמם וגם כאן יסוד אטיולוגי זה ברור במערכת פולחן הקדושים במרוקו, אך אין לדעת עד כמה גילוים המלא תלוי בהם ועד כמה הוא תלוי ביהודי מרוקו עצמם. דבקותם של יהודי מרוקו בהערצת הקדושים, וכתוצאה מכך בזכות המוענקת להם בגילוים של קדושים אלה, הוא יסוד חשוב במערכת קשרים זו. מכאן ועד למודעות כוללת על תפקידם הפעיל של יהודי מרוקו בקירוב הגאולה ובהבאת המשיח המרחק קטן. חלקה של העדה היהודית המרוקאית בכלל שבטי ישראל בתהליך הגאולה הוא עניין מרכזי, ולכן קיומה הפיזי לשם מילוי תפקיד זה מובטח: בשעת סכנת השמדה מגינים עליה הקדושים ונלחמים למענה

הקשר עם ארץ־ישראל בכל הנוגע לפולחן הקדושים אצל יהודי מרוקו מצא מימד חדש עם עלייתם לישראל, ואנו עדים לתופעה מעניינת של החזרת הקדושים ממרוקו לישראל, בין דרך התגלות בהלום, כמו ר׳ דוד ומשה ובין דרך נס של החלפת גופתו של עשיר ירושלמי שנפטר עם זה של ר׳ שלמה בן־עטר.

יש לציין שעם כל הכבוד וההערצה שזכו בהם השד׳׳רים והרבנים מארץ־ישראל מצד חכמי מרוקו, הכירו האחרונים בערך עצמם ובהרבה מקרים פסקו וסייעו לעמיתיהם בארץ־ישראל כשידם של רבני מרוקו על העליונה. מסורות מספרות על שליחים שנשלחו על־ידי חכמי ארץ־ישראל למרוקו, כדי לבקש את עצתם של ר׳ דוד בן-ברוך ושל ר׳ יהודה וראובן, בקשר לסוגיות שהתקשו לפרש. שני הרבנים ידעו כבר על בואו של השליח, ולא רק נתנו פתרון לאותן הסוגיות אלא גם החזירו את השליח מיד לארץ־ישראל, כשבידו ככר לחם חם שנתן לו הקדוש. מסקנת השליח היתה שחכמי מרוקו עולים בחכמתם על עמיתיהם בארץ-ישראל. ר׳ דוד בן־ברוך גם העביר לביתו תוך תנועת יד שד״ר מירושלים שהתגעגע למשפחתו והשד׳׳ר אמר לר׳ דוד בן־ברוך שהוא באמת חכם והוא יהיה עבד שלו.

חכמי מרוקו לא סבלו עלבון מצד שד"רי ארץ־ישראל. מסורת אחת מספרת שפעם נכח שד״ר מארץ־ישראל, ר׳ רחמים [מ]יוחס, בברית מילה במוגאדור בה נכח גם ר׳ חיים פינטו. הוא קידש על היין מבלי ליטול רשות, וכשהעיר לו על כך ר׳ חיים פינטו השיב: חכמי ארץ־ישראל אינם זקוקים לרשות. על כך רבו ואחד קילל את השני. לאחר מספר ימים נפטר ר׳ רחמים [מ]יוחס.

היחסים בין הקדוש וחסידיו

היחסים בין הקדוש ובין חסידיו מורכבים ולפעמים אמביבלנטיים. לצד ההערצה והאמונה העיוורת, היראה, הפחד והציות, מוצאים אנו גם את העמידה על המיקח, הוויכוח ואף האיום. בחלום, כמו בהקיץ, אנו עדים למערכת יחסים ולסגנון דיבור ישיר כמו זה המקובל בין שני ידידים שלפעמים מתווכחים ביניהם ואף מאיימים זה על זה עד שמסכימים להתפשר.

מצבים שונים אלה אפשר לבחון דרך הצורות השונות בהן פונים היהודים במרוקו לקדושיהם. לרוב פונה החסיד לקדוש כשהוא מתחנן לעזרתו. חסידה של ר׳ עמרם בן־דיוואן הסבירה שאומרים לקדוש ״אנו מבקשים ממך…״ ולא אומרים ״תן לי…״, וזה מבטא את הגישה המקובלת בקרב יהודי מרוקו.

יש והפנייה לקדוש נעשית כאל ידיד ואף מרמזת על כריתת ברית בין הפונה לקדוש. כך פנה חסיד של ר׳ מרדכי בן־עטר אליו ואמר: ״אם אתה בעדי תפתח לי איזו דרך טובה לפרנסה״;לר׳ דוד ומשה פנה חסיד במלים ״הו צדיק, אם תציל אותי אני יודע שאתה שלי ואני שלך״; ולר׳ דוד הלוי דראע נאמר: ״הו ר׳ דוד דראע, אם אתה תשאיר לי את הבת הזאת בחיים, והיא תקרא לי אבא, אני נודר שכל ימי חיי אני אהיה לך שליח עד שאתה תשלח אותי לירושלים״.

הפנייה לצדיק יכולה להתלוות בלחץ עליו, בתביעה שהוא יפתור בעיה המטרידה את הפונה. בחור שהביא עגל לשחיטה בהילולה של מול תימחדארת והעגל נעלם, אמר לקדוש: ״אדון סידי מול תימחדארת! הבאתי לך את העגל שלך. אתה תפתור את הבעיה שלך. אני נדרתי עגל ואתה תטפל בעניין. אתה תחפש אותו״;

 אמה של בחורה שלא רצתה להתחתן עם ארוסה פנתה לר׳ מכלוף דאגוראי בזו הלשון:״או ר׳ מכלוף, אתה תפתור לי את הפרשה הזאת״; חסידה של ר׳ חנניה הכהן שהלכה עם נשים אחרות לבקר אצלו בערב ומצאה את החדר סגור, אמרה: ״או ר׳ חנניה ! אתה שלנו ואנחנו מכירים רק אותך. מה יהיה אתנו? אל תבייש אותי עם אנשים אלה שרוצים לבקר אותך עכשיו״: לר׳ עמרם בן דיוואן הובאו אנשים חולים שפנו אליו: ״ר׳ עמרם ! או לחיים או למוות י ״ וגם ״הנה החכם: או שתבריא אותו או שתגמור אותו!״

הלחץ המופעל על הקדוש יכול להיות חזק ומלווה באיום סמוי. אב פנה לר׳ דוד הלוי דראע ואמר לו: ״אני משביע אותך שתגיד לי מדוע מתים הבנים שלי !״ ולאותו קדוש אמר יהודי, שמוסלמי האשימו בגניבת אדמתו: ״הראה לי את הזכות שלך״." הבקשה יכולה להיות אף מלווה ב״עאר״ והאיום כאן גלוי. יהודי שנפגע על־ידי מוסלמי התמרמר אצל ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) ואמר לו: ״אם אתה לא תראה לנו את הנס שלך במוסלמי הזה אנחנו לא מאמינים ולא כלום״.

הפנייה לקדוש נעשית על־פי־רוב בדיבור. מעטים המקרים בהם היא נעשית בדרך אחרת: שמשו של ר׳ יהונתן סירירו השאיר מכתב על קברו עם בקשה לדאוג לו לצרכי הפסח: האבנים שליד קברו של ר׳ עמרם ק־דיוואן והסרטים התלויים בעץ לידו אמורים לשמש בקשות אליו.

כאשר אדם מטפל באופן בלעדי בקדוש יכולים המעריצים לזהות אותו עם הקדוש ולהפנות אליו את הבקשות. לפנייה כזאת ענה איש המטפל בחדרו של ר׳ דוד ומשה: ״אל תאמין בי, אתה תאמין בצדיק״.

ההתייחסות אל הקדוש היא כאל מתווך ומקשר בין המבקש לה׳. אם כי מופנית הבקשה לקדוש, ברור לכול ש״הצדיקים רק מבקשים מה׳. כאשר הם מבקשים ה׳ נותן להם, כי ה׳ לא יכול להחזיר את פני הצדיק ריקם״. לר׳ יחייא לחלו אמרו חסידיו: ״אנחנו מבקשים ממך, ואתה בקש מהקדוש ברוך הוא״

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

תעודה מספר 12.

התיב – 1652

סמטה במללאח של ספרו

סמטה במללאח של ספרו

בעה"ו

חכמינו ודיינינו ומנהגינו ועטרת ראשנו כל החכמים השלמים רבותינו שאנו מתאבקים בעפר רגליהם חכמי מדינת פאס יע"א ויגן בעדם ויהיה בעזרם אמן כן יהי רצון הלא המה כבוד הרב שאול סירירו יצ"ו אוי"ר וכבוד הרב סעדיה בן לאדוננו וגבירנו עפרות מרגלותיו מר ואהלות על ראשינן הה"ר שמואל אבן דנאן תנצב"ה.

וגם כן חכמי ספרו יע"א ובראשם הה"ר דו ראג'יל ישצור"ו בעדו ויהיה בעזרתו וכל החכמים והרבנים והדיינים והמנהיגים ותמידיהם ותלמידי תלמידיהם ישמרם השומר אמת לעולם.

יוודע למעלת כתר תורתו על המאורע שאירע כאן במחוז ארצינו שהנרג העלוב רבי משה בן שטרית דיידיע בשם לפיסי השם ינקום נקמתו ונרמת עם ישראל אמן כן יהי רצון ולפי ששלחו בני רבי משה בן סיסו נ"ע לחלות פנינו כדי להודיע למעלת כבוד תורתו איל היה המאורע מתחילתו עד סופו.

לפי שנחשד אחיהם אחד ודוד שמו שחס ושלום הוא נגע ידו בהריגת ההרוג הנזכר והפסידו את בני הרב משה הנזכר בקצת ממון ועלה עליהם , ויצא קול במחנכם הקדוש שהוא היה בעדת ההורגים בידו או בממונו והסכים עמהם על הריגתו ולראיה אמרו בני רבי משה ההרוג הנזכר, ה' ינקום נקמתו שכך העידו להם קהל תאזא.

 לכן בבקשה מעלת כבוד תורתכם שתשמעו ותטו אוזניכם לדברינו מה ששמענו ומה שיש אצלנו מכמה עדות ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אותו האיש רבי משה ההרוג הנזכר ה' ינקום נקמתו בא ונתארח אצלנו ימים שמשלוש חודשים ולאחר כן הלך לכפר אחד הנקרא ג'לדמאן ויום שהלך למחר באה שמועתו שנהרג והרגו גוי אחד ימח שמו וזכרו.

ובבית אותו הגוי אמרו לנו פלוני ופלוני הם דרים אצל הגוי הנזכר הלא הם דוד בן הרב הנזכר וברהים בן משה בן אדרעי ורננו בני אדם בשוק שמא הם חס ושלום היו בעצת הריגתו וחרה לנו עד מות על מיתת העלוב ועל רינון בני בית.

ולאחר שנקבר ההרוג ועשו הקהל מה שחננם האל מן החסד עמו ושלחו לעברים הנזכרים הקהל בכלל ואמרו להם אם ככה עשיתם ויש לכם…בהריגת פלוני אל תבואו אצלנו ואל נראה פניכם ואם באולי תבואו אצלנו נדרשו מכם דמו כמו שיחייב הדין ופחדו על עצמם האנשים הנזכרים ובאו אצלנו….

רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף מפחד הקהל שהגדילו עליהם אימה וכמעט רצו לתופשם ולעשות בהם נקמה בלי דרישה וחקירה לולי שעמדנו נגדם ואמרנן להם עד שנדרוש ןנחקור הטיה והנה אמת נכון הדבר שיהה להם מגד יד בכל הנזכר ואז יעשה להם משפט כתוב ואחר כל זה אמרו האנשים האלה אשר נקבו בשמוך דוד וברהים הנזכרים תרצו שנשבע לכם שבוע חמורה בספר תורה בכל חומרי השבועה שאין להו שום מגע יד בדבר חס ושלום.

וזאת ועוד אחרת אם באולי יבור עד ואפילו עד אחד או גו או קרוב או פסול או אישה ויעיד עלינו  שום עדות או רמז עדות על כל מה שתרצו לעשות בנו עשו ולארח כן נשבעו שבועה חמורה לדעת וכו' בספר תורה שלא היו דברים מעולם ואין להם מגע יד ולא רמז מגע ד ודרשנו וחקרנו היטב ולא מצאנו שום עדות חס ושלום.

לא עדות ישראל ואף לא עדות גויים ימח שמם וזכרם ולראיה שלא היה כל דבר אלא מה שיש בשורותים אלו ולמה יתלו בני רבי משה הנזכר הדבר בקהל יהודי תאזא חס ושלום אין לקהל יהוד תאזא עדות ולא רמז עדות אחרת זולת הנ"ל לכן לראיה חתמנו שמותיהם פה יום שני י"ג לחודש סיון שנת תי"ב לפ"ק וקיים

אברהם בר הרב יוסף שענון נ"ע – צ"ל נפתלי בן מסעוד כהן – אליהו ארואץ יצ"ו – אלעזר אלחזאן – ישראן בן לאדוני אבי אברהם בן שענון – יעקב בן אברהם הכהן – יוסף בן מימון אדהבי ס"ט.

כל החתימות יצירות נעשו לרצון השואלים להגדיל…..

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

מוסדות הקהילה מסוף המאה ה-17, מימי מלכות מולאי ישמעאל. 1672 – 1727.

על תקופה זו יש במקורות כדי לתת בידינו תמונה ברורה מקהילת צפרו, ארגונה, מוסדותיה ודרכי פעולתה.

הנהגת הקהל.

הנהגת העיר נתונה הייתה בידי גוף מצומצם של חמישה, שבעה או יותר הנקראים שבעה טובי העיר. גוף זה משמש רשות מבצעת. הוא דואג להסדרת עניינים שוטפים של הקהילה ופתרון כל הבעיות הצצות במישור החברתי הדתי המוסרי והמדיני. בתוך גוף זה עצמו היו דרגות שונות ולפעמים התנו במפורש שבבעיות חשובות לא יעשה הנגיד כלום רק כשימלך עם שניים מבין טובי העיר. ליד גוף זה מצוי גוף מייעץ מורחב יותר שחבריו נקראים " ראשי הקהל " או " יחידי הקהל ".

תעודה 125,

כשרצה ידידנו פ' להסיע דירתו ממחוז קודש מתא צפרו יע"א ועלות לארץ ישראל תובב"א והתחיל למכור נכסיו קרקע וטלטל נתקבצו יחידי קהלינו שיבוא זכרונו לקמן ועשו מעמד על עניין זה לדעת איך יפול דבר יען שהחכם הנזכר עיניו פקח על תלמידי חכמים והעניים.

וממנו יתד ממנו פנה בכל דבק שבקדושה וכמעט כל צרכי צבור נחתכים על פיו ויט שכמו לסבול טרחם ומשאם וריבם ואין לו מהם הנאה של כלום ועל כן אין שוה להם להניחו ללכת ונועצו לב יחדיו להמציא לו שום הנאה ליהנות ממנה.

ואחר כך ילכו להפציר בו על עניין ההליכה אולי תהיה זאת מעיר ליזור לשוב לשבת בארץ ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה ואחר הרבות אמרים זה אומר בכה וזה אומר בכה עלתה הסכמתם לתת לו האלפוקי שבחצר הנקראת ליהנות מפרותיו כמו שיתבאר וכן עשו.

וקיימו הדבר בקניין שלום ושבועה חמורה ואחרי כן דברו אחיו אתו, ובכן העידונו על עניין וכו' יחידי הקהל הלה המה :

הרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב רפאל בן הרב ברוך עמרם והרב ישועה אחיו והרב שלם שטרית וידידים אלפים והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב משה בן הרב יששכר אדהאן והרב משה בן הרב יעקב הכהן.

ובכוח הקניין וקניין ושבועה חמורההודו הודאה גמורה ברצון נפשם והשלמת דעתם בעדם ובעד כללות הקהל ונתנו להחכם הנזכר שלש עליות בהאלפוקי הנזכר המוקדשים לזכות העניים יובן שנתנו לו גוף העליות לפירותיהם מתנה גמורה דהיינו להיות נהנה מפירותיהם מהיום כל ימי חייו בעודו דר בארץ הזאת דווקא.

ולהיות העליה העמוסה על הבית הראשון לימין הנכנס לחצר הנזכרת ממושכנת ביד הזו' בסך מאתיים מתקאלים נתנו רשות גמור להגזבר ה,ה כמה"ר חיים אליהו אביטבול לפדותה ולשחררה לו ממעות העניים להיות נהנה מפירותיה ונתנו לו רשות גמור לכתוב כל חוזק ותוקף וכל לשון של זכות יויפוי כח לקיים המתנה הנזכרת דלא כאס' וטופסי דשאריונגמר הכל בקניין ושבוע חמורה באפן המועיל ולראיהביד החכם הנגכר חתומים פה והיה זה בי"ט לשבט

יהודה הרוש.

וגם אנחנו חותמים שם נמצאנו ושם היינו עם שבעה טובי העיר הנזכרים במעמד ההוא ושאלו את פינו אם אנחנו מסכימים עמהם במתנה ההוא ונומינו להם כן הדרבים, יען ראינו שעמידתו בכאן טובה היא לעניים יותר מפירות העליות הנזכרות ביתר שאת ודטבא ליהו לעניים הוא דעבדי ולראיה שכך הייתה הסכמתינו עמהם בכח בית דין יפה חתומים פה.

בכתב ידו של אדוני זקיני הרב אליהו בן הרוש ז"ל.

סוף תעודה מספר 125

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

אמירת פזמונים בתוך התפלה

הבה נביא דוגמה ממנהג שעורר התנגדות עזה בזמן הראשונים. בספרד ובאשכנז נהגו להכניס פיוטים בתוך ברכות ק״ש ובתוך חזרת הש״ץ של תפילת

י״ח. הפיוטים שנאמרו ב״יוצר המאורות״ נקראו ״יוצרות״ או ״מאורות״, אלו שנאמרו לפני ״והאופנים״ נקראו ״אופנים״, אלה שנאמרו אחרי ״ואין לנו עוד אלהים זולתך סלה״ נקראו ״זולתות״, ואלה שנאמרו לפני הקדושה נקראו ״קדושות״. כל הפיוטים נקראו בשם הכללי ״קרובות״, ריבוי של ״קרובה״ (כנראה בגלל שאמר אותם ש״ץ, וש״ץ בלשון חז״ל ״קרב״ אל התיבה). בצרפתית עתיקה הריבוי היה עם הסיומת es , ולכן נוצרה המלה ״קרובץ״(בר״ת ״קול רנה וישועה באהלי צדיקים״, ראה ב״י או״ח סי׳ סח, ד״ה בענין). יש פיוטים שחוברו כבר בא״י ע״י ר׳ אלעזר הקליר וחביריו, ועוד הרבה מהם חוברו בספרד ובאשכנז.

ובכן מחלוקת גדולה זעזעה את עולם הראשונים האם מותר או אסור לומר פיוטים אלו, האם זה חשוב הפסק או לא. ר׳ יהודה אלברצלוני10 בספרו ספר העתים (סי׳ קע״א) מתנגד לכל הוספת הפיוטים, כולל הפיוט ״הכל יודוך״ שאומרים בשבת, והוא מיעץ לומר את ״הכל יודוך״ לפני ברכת ״יוצר אור״, כדי שלא לשנות מטבע שטבעו חכמים. הוא אומר שאת כל הפיוטים הכניסו בשעת השמד11 שיאמרו אותם במקום לימוד התורה. פיוטים אלה הכילו הלכות. הגויים אסרו את לימוד התורה אך לא אסרו את התפילה.

הערות המחבר

      ר׳ יהודה אלברצלוני היה תלמיד הרי״ף ונפטר בשנת 1103, באותה שנה כמו רבו. ספרו הגדול ״ספר העתים״ חובר על ״הלכות הרי״ף״ בהרחבה רבה, והכיל תשובות גאונים רבות. אורכו היה בעוכרו ורק מעט ממנו נותר בידינו היום. כנראה שספר האשכול של הראב״ד השני משמש מעין קיצור של ספר העתים.

      מדובר בגזרות של השלטונות הרומיים והביזנטיים על יהדות א״י החל מן המאה הרביעית כשהקיסר קונסטנטיוס התנצר, ועד כיבוש האיסלם במאה השביעית. במכתב שנמצא בגניזה טוען פירקוי בן באבוי תלמיד תלמידו של רב יהודאי גאון במאה החי, שמנהגי א״י שהיו שונים בהלכה ממנהגי בבל, אינם אלא מנהגי שמד, ולכן צריך לבטל אותם. מנהגי א״י נבעו בד״כ מפסיקה על פי הירושלמי.

הטור או״ח בסימן ס״ח מביא את תשובת הרמ״ה  – הרמ״ה הוא ר׳ מאיר טודרוס הלוי אבולעפיה גדול חכמי טולדו בראשית המאה הי״ג, וחיבורו החשוב הוא הפירוש ״יד רמה״ על הש״ס. מחיבור זה נותרו לנו היום רק ״יד רמה״ על ב״ב ועל סנהדרין – .שבה הוא מתנגד לאמירת הקרוב״ץ. לפני כן תמך ר״ת במנהג. והטור מוסיף: ״אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב״ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו, וכן כתב הראב״ד למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא, לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות״. אך מסיים הטור: ׳ומ״מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי, גם פירוש ר״ת שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א״א ז״ל׳. בעל ב״ח כותב על דברי הטור האלה: ׳אבל חלילה לנו לשמוע ולקבל דברי רבינו בזה, ואחד היו בזמנינו שהתחיל לבטל מאמר קרוב״ץ בקהלו ולא הוציא שנתו, וכ״כ שבלי הלקט וז״ל אבל רב עמרם ורב כהן צדק ורב פלטוי גאון (שלשתם מחשובי הגאונים) והרב רבינו יונה ורבינו קלונימוס ור׳ יוסף טוב עלם ורבעו שמעון הגדול ורבעו סעדיה גאון וכל גאוני לותי״ר (Lorraine) כתבו כולם שיש לומר פיוטים, וכ״כ בהגהת אשיר״י מא״ז בפ״ק דברכות וז״ל וכבר נחלקו ר׳ יוסף טוב עלם ורבעו אליהו ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר״. ע״כ.

בעל שדי חמד (ח״ד, דף 273 עמי p כותב בנידון: ״ואף במנהג שצווחו עליו גדולי ישראל, אם המנהג גם כן נתיסד על פי גדולי ישראל אין לבטלו, כמו שמתבאר מדברי מרן הבית חדש בסימן ס״ח על מה שכתב רבעו הטור דטוב ויפה לבטל קריאת הקרוב״ץ וכו׳ והרב שמש צדקה בא״ח סוף סי׳ ד הביא דברי הבית חדש הנ״ל וסיים ואם אין זכרוני כוזב, כמדומה לי שמהרי״ל הצדיק עליו דין שמים שמתה בתו על ששינה ניגון סליחה אחת ביום כיפור בהיותו שליח צבור״.

כחו של מנהג

א. דוגמה של מנהג כדעת בית שמאי שלא ביטלו אותו החכמים

שנינו במס׳ סוכה (משנה פ״ג, מ״ט): ״והיכן היו מנענעין? בהודו לה׳ תחלה וסוף ובאנא ה׳ הושיעא נא – דברי בית הלל; ובית שמאי אומרים אף באנא ה׳ הצליחה נא. אמר ר׳ עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל וברבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן, והן לא נענעו אלא באנא ה׳ הושיעא נא״. ובכן המנהג המקורי היה כבית שמאי, ולמעלה ממאה שנה אחרי שעלה הלל לארץ, עדיין נהג העם כבית שמאי. (מעניין שכאן רבן גמליאל שנהג בהרבה דברים כבית שמאי בגלל היותו מנהיג ומאחד של עם ישראל, בדבר זה הוא הצטרף לר׳ יהושע).

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

2 – ההזמנה

צורך גדול יש להם לבריות ב״מיתוס״ למילוי התודעהמאז ומקדם והדמיון שלהם­

­ מוסא עלמי, 1948

מאז 1948 ניגשו המנהיגים הערביים לבעיית ארץ־ישראל בצורה בלתי־אחראית… הם ניצלו את העם הפלשתינאי לצרכים פוליטיים אנוכיים. הרי זה מגוחך, ויכול אני לומר אפילו נפשע.

– חוסיין מלך ירדן, 1960

אומות אירופה המערבית גינו את עמדתה של ישראל על אף שערבו לבטחונה.. הן הבינו כי… תלותן במקורות האנרגיה אינה מניחה להן להסתכן בזעמם של הערבים.

אל־היית׳ם אל־איובי, אסטרטג צבאי ערבי־

פלשתינאי, 1974

הזמנה מוזרה ותמוהה נמסרה ב־1975 באמצעות הארגון־לשיחרור פלשתינה (אש״ף). פארוק קאדומי, שעמד אז בראש המחלקה המדינית של אש״ף, הכריז כי כל היהודים שברחו ממדינות ערביות מאז 1948 מוזמנים ״לחזור ולקבל את מלוא זכויותיהם " 24 בנובמבר 1975, ביירות.

למחרת היום בא שידור עיראקי מרדיו בגדאד ומילא אחרי הצעתו של אש״ף ״לחזור״ וזאת במיוחד ל־140,000 היהודים ממוצא עיראקי הנמצאים עכשיו בישראל. כעבור שבועיים חזרה ממשלת עיראק והבליטה את הזמנתה, במודעות־בתשלום שפירסמה בעיתונים נבחרים ברחבי העולם. קוראי הניו-יורק טיימס, הטונטו סטאר או לה-מונד ודאי היו מתקשים שלא להבחין במודעה: באותיות־ענק ״הוזמנו יהודי עיראק לחזור לעיראק״. יהודים שהם ציונים לא הוכללו בהזמנה, משום ש״הללו… הם גזענים… פועלים נגד הערבים הפלשתינאים…״

הערת המחבר – ניו יורק ט״מס, 11 בדצמבר 1975. ב־1941 אמר שר המשפטים העיראקי ש״היהדות – לא הציונות״ – היא ״סכנה לאנושות״. הוא לא ניסה להסוות את איבתם של העיראקים ליהודים, שהתפרצה אותה שנה בפוגרום בנוסח הקוזאקי המוכר משכבר, זמן רב קודם תקומתה של מדינת־ישראל. זאת ועוד, הריגתו של אזרח הולנדי יהודי, שאותו תלו העיראקים כ״מרגל ציוני״ באותה שנה שבה יצאו בקריאת ״ברוך־הבא״ שלהם ליהודים, הזימה את הבטחותיה המופלגות של עיראק שתעניק את ״מלוא הזכויות״ ליהודיה. ראה סילביה חיים, ״הספרות האנטישמית הערבית״ ^Jewish Social Studies, כרך 17 (1955), עמי 12-307.

למחרת הופעתה של המודעה סיפר הניו-יורק טיימס שהיהודים ״לועגים״ להצעה הערבית ״באשר היא מהלך תעמולתי״. הטורנטו סטאר הביע בוז ל״הזמנה הנדיבה כביכול״ שבמודעה. במאמרו הראשי, תחת הכותרת ״הזמנת־המרמה של עיראק״, קבע הסטאר כי הרודנות ״האנטי־ישראלית הלוחמנית״ יודעת ״שרוב רובם של היהודים… תומכים בישראל וממילא אהדתם נתונה לציונות״. לדברי העיתון של טורונטו, היתה ״המטרה האמיתית״ של המודעה להדגיש את החלטת האו״ם שלפיה ״הציונות היא גזענות״ ו״לכפור בתקפות קיומה של ישראל״. מאמר־המערכת סיים באמרו כי ״המחווה הצבועה של 'שובו הביתה׳… נוסח עיראק… לא תרמה שום יהודי בקנדה, ומן הדין שלא תוליך שולל קנדים אחרים…״

הערת המחברת : המאיור הלובי עבד אל־הוּני, ממועצת הפיקוד של המהפכה, אל פליטים יהודים יוצאי־לוב שהיו אז באיטליה, 29 במאי 1970. המנהיג הלובי קד׳אפי הזמין יהודים לוביים לשעבר היושבים בישראל לחזור, 24 בנובמבר 1973: ראה פרק 7. גם נומיירי, נשיא סודאן, בנאום שנשא בעצרת לציון יום־העצמאות, אל-דמאד, 1 בינואר 1975. גם סאדאת נשיא מצרים, בפנותו ליהודים שברחו או גורשו מאז 1948, כשהעלה את הטענה שהמצרים ״מתנגדים למדיניות הגזענית של הציונים״. ההזמנה וסיוגה חלו בספטמבר 1977, ומעניין הדבר שהיה זה שבועות אחדים בלבד לפני בוא הנשיא סאדאת לירושלים. ראה שיקאגו דיילי ניוז, 10-11 בספטמבר; ראה גם דה אוג'יגלניאן (פורטלנד), 18 ביולי 1977.

ההזמנות הערביות לא היו סתם תחבולת־מכירות שבאה לשכנע את אוהדי ישראל שהציונות אשמה בעוונות שטפלו עליה הערבים והחלטות־האו״ם שנתקבלו בהשראה ערבית. רוב הקוראים לא ידעו מאומה או כמעט מאומה אפילו על עצם קיומו של קיבוץ יהודי כזה. ההזמנות גם לא נועדו לרמות את היהודים. קאדומי איש־אש״ף מעולם לא התיימר לנהוג בהם מנהג הכנסת־אורחים. אכן, כמעט בד־בבד עם פירסום הזמנתו אמר קאדומי לניוזוויק; ״הגיטו הציוני הזה של ישראל חייב להיחרב " ניוזוויק 17 בנובמבר 1975

מתקבל יותר על הדעת שהזמנותיהם של הערבים תוזמרו למטרה אחרת לגמרי. מסתבר ביותר שהיה זה נסיון למחות את רישומן של עובדות בלתי-ידועות כמעט שצפות היו בהדרגה על־פני השטח. עובדות שבכוחן להבאיש את ריחו של אחד הנושאים המרכזיים הקשורים ב״זכותם״ של הפליטים הפלשתינאים ״לחזור״.

קודם למפלתן הניצחת של הארצות הערביות ב״ששת הימים״ של 1967 נתקבל המאבק למען ״פלשתינה־לפלשתינאים״ ב״שאננות ו… בורות גסה״. ב-1948 ניסה העסקן, והסופר הערבי־הפלשתינאי הנודע, מוסא עלמי, בכוחות עצמו כמעט, לעניין את העולם הערבי בתכנית תעמולתית זו.

בעיראק אמר לו ראש הממשלה כי די ב״כמה מטאטאים״ לגרש את היהודים לים: אנשי־סודו של אבן-סעוד בקאהיר אמרו לו: ״ברגע שנקבל את האור הירוק מן הבריטים נוכל לזרוק את היהודים בקלות״.

אבל המציאות היתה מסובכת הרבה יותר מכפי שגרס ראש־הממשלה העיראקי. הערבים החלו בפעולות־איבה בארץ־ישראל לאחר שבנובמבר 1947 החליט האו״ם על חלוקתה של ארץ־ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית: הם הפעילו כוחות וכלי־נשק מבחוץ, אפילו ממדינה ערבית רחוקה בעיראק, כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית – ״סדרה של הריגות והריגות־שכנגד שתימשך עשרות׳ בשנים״. אלפי ערבים תושבי ארץ-ישראל, לרבות האמידים שבהם, יצאו למדינות ערביות שכנות בטרם תקום מדינת היהודים. כאשר הוכרז על עצמאותה של ישראל ב־1948 חברו הכוחות הערביים יחד למגרה.

הערת המחברת : מוחמד נימר אל־הווארי תיאר איך הסיתו המנהיגים הערביים בלא רתיעה את ערביי יפו בדצמבר 1947: ״…יפו היתה רותחת! בכל שניה שחלפה שמעת שמועה חדשה, ומדקה לדקה גדלו הבדותות והשקרים עד שלבסוף קיבל אותם הציבור כאמת לאמיתה. כאשר שקעה השמש היו רבים מעושי־דברו של המופתי מסיירים ברחובות במכוניות פרטיות ובמשאיות וקוראים אל הבריות: ׳הוי, עם! הוי, אנשים! הוי, גיבורים! עזרו… הצילו…, עצרו את התקפת היהודים! הם תקפו את אחיכם במנשיה: הם שדדו את רכושם: שרפו את בתיהם ואנסו את נשיהם ובנותיהם. הם עשו מעשי זוועה ואכזריות איומים נגד אחיכם!׳ בתוך דקות ספורות היו תושבי יפו המוסתים והנסערים צועקים ויורים באוויר! ׳עליהם! עליהם)! על תל אביב, עיר הרשעים׳… בקבוצות וביחידות המשיכו במצעדם וביניהם, מאחריהם או לפניהם צעדו עושי־דברו של המופתי, שהקלו ראש בכוחם של היהודים…״ סוד הפורענות [ערבית](נצרת, 1955), עמי 34-37, מצוטט בתרגום אצל רוני א. גבאי, מחקר פוליטי בסיכסוך הערבי-יהודי: בעיית הפליטים הערבים (מחקר מיוחד) [אנגלית] (ז׳נבה, הוצאת א. דרוז: פאריז, הוצאת צינאר, 1959), עמי 82-83.

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

פרק ראשון

סקירהכללית בנושא מיהו מוחמד ?מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

השאלה ההיסטורית הנשאלת בקרב התיאולוגים והחוקרים הרבים אשר עסקו בעבר ועוסקים בהווה בחקר האמת ויסודות האמונה המוסלמית מראשיתה, היא המסתורין סביב דמותו ואישיותו של מוחמד, לאור המאורעות ופועליו בתקופות שונות בחייו.

אולם, יש להבהיר ולהדגיש ביתר שאת שלעולם לא נדע את האמת אודות מהלכי חייו מאחר וכל המחקרים והפרשנויות הם בגדר השערות וניחושים ומבוססים על סיפורים מפה לאוזן ותו לא. אז מיהו מוחמד לאמיתו של דבר?

♦          האם היה הוא מצביא צבאי ואסטרטג דגול?

♦          האם ייחשב מוחמד כמדינאי, כמייסד המדינה האיסלאמית הראשונה?

♦          האם מוחמד היה באמת שליח אלוהים כמשתמע מחלומו? או, שבדה מליבו את חלומו ואת משימת השליחות שהתבשר אודותיה, כביכול, מפי המלאך גבריאל?

האם צדקו בני משפחתו, בני שבט קורייש בהנהגת דודו אבו- להב שליט מכה, שהוא מטורף וחולה נפש?

לא ניתן להיאחז בבטחה באף אחת מהגרסאות לעיל שהן חסרות תיעוד והסמכה היסטורית.

על פי כל הידוע אודותיו היה מוחמד עובד אלילים עד גיל ארבעים ונהג בקנאות על פי מנהגי הג׳הליה. הוא הקריב קורבנות לאלילי ׳כעבה׳, השתתף בנעוריו בקרב ׳פג׳אר׳ להגנה על ה׳כעבה׳ ושמר באדיקות על המסורת הפגנית שהיוותה בסיס לדרכו במשך כל ימי חייו. אין להתכחש אף לעובדה שהפגנים, עובדי האלילים, הכירו לפנים בקיום האלוהים שבשמיים והאלילים היוו עבורם רק אמצעי קשר או תיווך בינם לבין האלוהים וזאת, בגלל המרחק הרב שהם האמינו כי קיים בינם לבין האלוהים שבשמיים.

אז מה חידש מוחמד לעם הערבי שידע כבר על קיומו של אלוהי השמיים? האם בשורתו מצטמצמת בהצהרותיו על יום הדין ותחיית המתים באחרית הימים כפי הכתוב בתורת היהודים עוד אלפי שנים לפניו?

יש לשים לב לעובדה שמוחמד התייתם מהוריו בגיל רך ולא למד קרוא וכתוב אף לא התחנך על ספרי הקודש היהודיים. אז מאין ידע מיהו המלאך גבריאל מבין כל המלאכים? האם מפי מספרי הסיפורים בשווקים או שהושפע מסיפורי ורקה אבן-נפול (בן דודה של חדיג׳ה אשתו) שקרא לפניו פרקים מתורת היהודים?

יש לציין שעל פי הטקסטים הרבים שנכתבו אודות חלומו, לא ניתן לקבוע בוודאות איזו מהגרסאות טומנות בחובן שמץ של אמת ואם הוא בכלל חלם את כל מה שמיחסים לו כותבי החדית׳ים ומהו המסר המשתמע מחלומו.

ורקה בן נפול היה אחד המקובלים במכה, ממשפחת סוחרים ובן דודה של חדיג׳ה, שהיה מרצה בשווקים על תורת היהודים והנוצרים. עם הזמן, הפך לאחד המקורבים של מוחמד ותמך בעמדותיו המונותיאסטיות בתחילת דרכו.

אבן-אסחאק, חוקר תולדות חייו של מוחמד, היה הראשון שהעלה את קורות חייו על הכתב ממה ששמע מפי אספני החד׳יתים. הוא נפטר בשנת 767 לספירה ומחקריו יצאו לאור כ־135 שנה לאחר מות מוחמד.

אין כל ודאות שלאחר כל כך הרבה שנים עוד שיקפו דברי המוסרים נכונה את אשר ארע בתקופת חייו של מוחמד – לפני 135 שנה.

חובה אף להדגיש כי כל יתר הסופרים והחוקרים שהעלו את תולדות חייו של מוחמד על הכתב, כמו אבן־ראשד שנפטר בשנת 770 לספירה ואקדי שנפטר בשנת 823 לספירה, אבן־הישאם שנפטר בשנת 833 לספירה וחוקרים רבים אחרים מבני זמנו של אבן-אסחאק, התבססו בכתביהם בעיקר על כתביו אף כי בשינויים קלים ובואריאציות שונות. יוצא איפוא כי כתבי אבן-אסחאק היוו למעשה את הבסיס לכל החוקרים שבאו אחריו.

אבן-הישאם מתאר את חלומו של מוחמד בספרו " חיי מוחמד "

מצוטט:

״לא אדע קרוא״ וישלך אלי את מעטה הקטיפה וילחצני בו עד אשר דימיתי כי הוא המוות, אחר הירפה ממני וישנה ויאמר, ״קרא״. ואען שנית, ״לא אדע קרוא״. וישב וידחפני במעטה עד אשר חשבתי כי המוות הוא, אחר הירפה ממני וישלש ויאמר ״קרא״, ואען ואומר: ״מה זה אקרא״? ויען ויאמר.

א ־ קרא בשם אלוהיך אשר יצר

ב ־ אשר יצר את האדם מדם קפוא

 ג ־ קרא ואלוהיך הנדיב מכל

 ד – אשר לימד בקנה סופר

ה – לימד את האדם אשר לא ידע.

ואקרא כמצווה עלי ויהי כאשר כילה לקרוא לפני את כל דברי החזון ואקיץ משנתי ואקום ממשכבי ואצא החוצה ואשמע קול קורא אלי מן השמיים, ״הוי מוחמד, אתה הנך שליח אללה ואני הנני גבריאל״.

סוף ציטוט

תוכן החלום אינו משקף נכונה את אשר נכתב לפני אלפי שנים בספר הספרים, התנ״ך, על הבריאה. האדם לא נוצר מדם קפוא.

♦ האם אלוהים שינה את דעתו בכל אשר נכתב על בריאת האדם בספר בראשית?

יש להדגיש ביתר שאת שהמלאך אינו מטיל על מוחמד כל משימה והמסר המשתמע מתוכן החלום אינו יאה למלאך גבריאל כשליח ה׳. הוא כפייתי ואלים ולא יתכן ששליח ה׳ לא ידע שמוחמד אינו יודע קרוא וכתוב.

היתכן שמלאך ה׳ ינסה לחנוק את מוחמד שלוש פעמים על סירובו לקרוא כשהוא יודע בוודאות שאין הוא יודע קרוא וכתוב? מהו המסר ומהי המשימה שהוטלה על מוחמד כשליח ה׳?

על פי מקורות המחקר אודות תולדות חייו וחלומו של מוחמד קיימות גרסאות שונות מגרסת אבן-הישאם. אחת הגרסאות השונות בתכלית בתיאורי החלום, מצוטטת להלן:

בהיותו מוחמד כבן ארבעים ניגלה אליו דבר האלוהים בחלומו, תחילה חשש מוחמד שהשטן משטה בו אך קמעא-קמעא נשתכנע שאכן אלוהים הוא אשר נתגלה לו ושאלוהים בחר בו להביא את בשורתו לבני אדם״.    סוף ציטוט

מחקריו אודות חיי מוחמד התבססו על החדית׳ים והיוו בסיס לכל חוקרי תולדות האיסלאם אחריו.

אבן-אסחאק נולד בשנת 707 ונפטר בשנת 767 אחרי הספירה, הוא היהאחד מחוקרי דת האיסלאם הראשונים שמחקריו עלו על הכתב אודות האיסלאם וחיי מוחמד כ־135 שנה לאחר מותו.

על פי הכתובים סיפר מוחמד את תוכן חלומו לחדיג׳ה אשתו בשובו מ׳הר חירא׳* כשהיה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע בחלומו הוא קול אלוהי או קולו של השטן. מחד, השתכנע מוחמד, על פי דבריו, שאכן בחר בו אלוהים להביא את בשורתו ומאידך היה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע הוא קול אלוהי או קולו של השטן המשטה בו.

הר ׳הירא׳ ממוקם סמוך לעיר מכה ומהווה כאחד המקומות הקדושים למסורת הפגנית, עובדי האלילים, שנהגו לעלות להר ולשהות בו כחודש ימים בשנה לעשיית מצוות כמו האכלת עניים ותפילות הודיה לאלים. חדית׳ים או הדיסים הם סיפורים שכביכול נאמרו מפי מוחמד וממשיכי דרכו ומקורביו העבירו את אמרי פיו למאמינים שעם חלוף הזמן הפכו לחוקים ולחלק ממסורת האיסלאם למרות אי הודאות באמיתותם.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

מאי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אפר   יונ »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר