רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

אמונה במעשה הצדיק היא דרך אמצעית להידבק בקב׳יה

לאחר שקרע משה רבינו ע״ה את ים סוף לבני ישראל ונעשו להם ניסים כה רבים

 נאמר : ויאמינו בשם ובמשה עבדו

ואומר הבעל שם טוב ע״ה שהאמונה היא דבקות הנשמהבקדוש ברוך הוא. ושואלים איך אפשר לאדם הגשמי  להידבק בו יתברך שהוא רוחני של הרוחניות וחיי החיים. וכן נאמר בפרשת ״ראה״ שמצוה להידבק בקב״ה שנאמר, ״ובו תדבקון שהוא קישור ודיבוק חומר הצורה ליוצרה, ואיך אפשר לקיים מצוה זו?

אלא ודאי שיש בחינת ממוצע אשר על ידו אפשר לאדם הגשמי להידבק ולהתקשר בו יתברך שמו, זה מה שהפסוק אומר: ויאמינו בה׳ דהיינו נדבקו בשם יתברך ע״י שהאמינו ונדבקו במשה עבדו. הרב צפנת פענח מוסיף ואומר כאשר האדם מדבק עצמו לתלמיד חכם שבו שורה השכינה ממילא דבוק בו יתברך ממש.

אומר המדרש, אם במשה האמינו קל וחומר בשם יתברך, י ומה תלמוד לומר במשה? ללמדך, שכל המאמין ברועה ישראל, כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם.

כי המכבד עבד המלך בודאי שמכבד את המלך, אשר לכבודו מכבד את העבד.

חביב על הקב״ה במי שמחבב ומכבד את הצדיקים והמזלזל בהם הקבי׳ה תובע עלבונם יותר מעלבונו, כמו שכתוב בירבעם, כאשר עבד עבודה זרה והסית את ישראל ובנה מזבחות לעבודה זרה למרות זאת הקב״ה לא תבע את  עלבונו ולא הענישו, אך כאשר שלח ידו באיש האלקים עדו הנביא, נאמר שם ותיבש ידו.

יותר מזה, הדביקות ואהבת הצדיקים אשר כבר נפטרו, כי הצדיק האמיתי הוא שנפטר בעודו צדיק בחייו כמו שאמר קהלת, ״משבח אני את המתים שכבר מתו״ שאין להם  עוד העול והלחץ של היצר הרע, ״מן החיים״ אשר הם עוד עלולים ח״ו להינזק מדעות היצר. כמו שמסופר על יוחנן כהן גדול, שאחרי שמונים שנה פרש ונעשה צדוקי. לא עלינו.

ורבי חמא בר חנינא במסכת חולין אמר גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם.

זכותם תגן עלינו אמן

נסיון לגדוע העץ הנצחי של הצדק

כתבה זו הובאה ותורגמה מצרפתית לעברית ע״י ידידנו מר משה דהאן נ״י. בהיותו תלמיד אחראי ועוזר בכיתה ז׳ בבית ספר ״אליאנס״ בניהולו של המנהל הידוע בתקיפותו וכמחנך דגול ומפורסם בכל ערי מרוקו ה״ה מר וקנין נ״י, מינה אותו בין היתר אחראי על ספרית הכיתה, שם משך תשומת לבו ספרון שחובר ע״י ד״ר שובה המספר את כל הסיפור הנ״ל. ד״ר שובה היה הרופא הצבאי הראשי בדרגת סגן אלוף, עם שיחרורו מהצבא נתמנה לרופא הראשי של בית החולים העירוני של וואזן, כהעסקה נוספת כתב גם על ההיסטוריה של העיר, בחוברת אשר בכתב ידו סיפר שם על נסיון גדיעת העץ הנ״ל. אשר קרתה בזמן שהותו בוואזן.

בזמן שהשריף של וואזן שלט יחיד באיזור, זמם לעקור העץ שגובהו היה מגיע עד לעשרות מטרים, שלח לבצע מלאכה זו ע״י שניים מעבדיו השחורים שגובהם וכחם בלט מעל כל משרתי בית השריף.

יום אחד השריף קרא להם, וכעבדים החייבים לשרת את אדונם, פקד עליהם להצטייד בגרזנים גדולים ועם שחר לצאת לעבר בית הקברות המרוחק תשעה קילומטרים מהעיר, ובעזרת הגרזנים לגדוע העץ מן היסוד.

כפי שצוו יצאו העבדים מצויירים בגרזנים מתאימים לדרך, השריף אף דרש מהם שעוד בהגיעם יחלו במלאכתם עם דמדומי שקיעת החמה, ועליהם לסיימה עם הזריחה ולחזור מיד העירה. העבדים העמיסו ציודם על גבי פרד מאותות השריף ובהגיעם וידאו שאין נפש חיה במקום.

העבד החזק מביניהם ניגש והתחיל להכות בגרזן בגזע של העץ, היכה והיכה והיה נראה שהוא מנחית מכותיו על פלדה ולא על עץ, ניסה שוב ובמכה אדירה ננעץ חודו של הגרזן בעץ וברוב מאמצים כבירים ניסה העבד לשלוף הברזל מגזע העץ, פתאום הועף הברזל נחת על ראש העבד ופיצח אותו, העבד מיד צנח ונפל מעוצמת המכה על מוחו.

העבד השני שחזה בכל המתרחש נסוג לאחור מרוב פחד, לאחר שראה שחבירו נפל ללא קום נבהל ברח והתרחק מהמקום, מרוב מנוסתו ופחדו גמא המרחק עד העיר, והודיע לאדונו מה שקרה. השריף סירב להאמין למשמע אוזניו, אבל כשהתאושש מתדהמתו נתן פקודה לעבד השני שיחזור למקום עם עבד אחר וללא כל דיחוי לחזור ולהעמיס גופתו של עמיתם על הפרד ולהסתלק מהמקום, לפני שהשומר בית  הקברות היהודי יבוא וירגיש במה שהתחולל.

כאמור שני העבדים יחד עם מטען גופת המת עזבו המקום כפי שהורה להם אדונם, פחדו של זה היה פן יוודע דבר מזימתו ברבים או ליהודים שיעשו מזה פירסום רע לאישיותו של השריף, ובעיני מאמיניו יפגע כבודו.

לכמה מראשי קהילת יהודי העיר וואזן הובאה הידיעה על  מזימתו של השריף, אולם על מנת לשמור על יחסים תקינים  בינם לבין השריף העדיפו לשמור בסוד כל התקרית וכל מה  שתכנן לעשות השריף הגדול של וואזן.