الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-פרק ראשון – האחים המוסלמים וארץ ישראל

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

פרק ראשון

האחים המוסלמים וארץ ישראלגהאד ושנאת היהודים

בתאריך 2 בנובמבר 1917 הודיעה ממשלת בריטניה, באמצעות שר החוץ שלה הלורד ארתור ג׳יימס בלפור, על תמיכתה בהקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. מאז ועד היום נחשבת הצהרת בלפור לנקודת ההתחלה של הסכסוך היהודי־ערבי, אולם הדבר אינו מדויק כלל. נציגים בכירים של העולם הערבי באותו זמן תמכו בהתיישבות הציונית. הם קיוו שהגירה יהודית תמריץ את ההתפתחות הכלכלית של הארץ, וכך תקרב את המזרח התיכון לסטנדרטים אירופיים.

כך, למשל, זיוואר פשה, לימים שר בממשלת מצרים, השתתף בגופו בחגיגות לרגל הצהרת בלפור בשנת 1917. חמש שנים לאחר מכן, כשסיירו חברי הוועד הפועל הציוני באדץ־ישראל, אמר להם אחמד זכי, לשעבר שר בממשלת מצרים: ״ניצחון הרעיון הציוני הוא נקודת המפנה בהגשמתו של חזון שהוא יקר לי כל כך, תחיית המזרח״.

המונח Palestine תורגם בדרך כלל ל״ארץ־ישראל״. כשהופיע במסגרת התייחסות לא יהודית לאו־ץ־ישראל הוא תורגם ל״פלשתינה״, וכשנכתב מנקודת מבט ערבית בהקשר של הסכסוך הערבי־ישראלי – תורגם ל״פלסטיף(ומכאן גם: פלסטיני, פלסטינים וכוי).

לאחר שנתיים נוספות נסע ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, פרדריק חרמן קיש, לשיחות בקהיר עם שלושה מצרים רמי דרג, לדון ביחסים העתידיים בין מצרים לתנועה הציונית. בכירים אלו, ציין קיש ביומנו, אף ״שבאו ממקומות שונים ומשונים […] דיברו כולם בהדגשה רבה על חיבתם לציונות״. שלושתם הכירו בכך ש״התקדמותה של הציונות עשויה להביא לידי התפתחות תרבות מזרחית חדשה״. בשנת 1925 פעל שר הפנים המצרי איסמאעיל צדקי נגד קבוצה של ערבים מארץ־ישראל שמחו בקהיר נגד הצהרת בלפור. הוא היה אז בדרכו לירושלים, להשתתף בטקס כינונה של האוניברסיטה העברית.

הערת המחבר : וכן קיש תרצ"ט, עמוד 122 : בין המצרים רמי הדרג שהיו מערבים במפגשים היו עזיז בן עלי – או עזי אל-מצרי, שהתמנה בשנת 1939 למפקד בכוחות המזויינים של מצרים -, חסן סברי – שמונה לראש הממשלה בשנת 1940 וסעיד כמיל פשה, שאביו היה ראש הווזירים של הסולטאן עבד אל-חמיד….עד כאן לשון המחבר.

עשרים שנה לאחר מכן, כמעט דבר לא נותר מאותה גישה ערבית שוחרת טוב. בשנת 1945 אירעו בקהיר פרעות קשות נגד יהודים, החמורות שהתחוללו במצרים אי־פעם. ביום 2 בנובמבר, יום ציונה של הצהרת בלפור, מפגינים ״פרצו לרובע היהודי, בזזו בתים וחנויות, תקפו לא־מוסלמים, השחיתו את בית הכנסת האשכנזי הסמוך, ולאחר מכן העלו אותו באש״. כ־400 איש נפצעו ושוטר אחד נהרג. אותה שעה נהרגו באלכסנדריה חמישה אנשים לפחות במהומות אלימות אף יותר מאלו שאירעו בקהיר, מהומות ״שלפי פקיד בשגרירות הבריטית היו בבירור אנטי־יהודיות, ולשמחתו לא כוונו נגד הבריטים״. כמה שבועות לאחר מכן חברו כמה עיתונים איסלאמיסטיים למתקפה חזיתית נגד יהודי מצרים, באשמת היותם ״ציונים, קומוניסטים, קפיטליסטים, מוצצי דם, סוחרי נשק, סוחרי־עבדים לבנים, ובאופן כללי ׳גורם חתרני׳ בכל המדינות והחברות״. העיתונים קראו להחרים סחורות יהודיות.

בפרקים הבאים נעמוד על הסיבות לכך שבשנים 1945-1925 חלה במצרים תפנית, והלך הרוח הפרו־יהודי, או לפחות הניטרלי, התחלף בשנאה יוקדת לציונות וליהודים. תפנית זו שינתה את פני העולם הערבי כולו, והיא משפיעה עליו עד עצם היום הזה. הכוח המניע של התפתחות זו היה ״אגודת האחים המוסלמים״ (גמעיית אל־אח׳וואן אל־מוסלמין), שנוסדה בשנת 1928, ושחשיבותה רחוקה מלהצטמצם בגבולות מצרים. לתנועה האיסלאמיסטית העולמית של ימינו, ״האחים״ הם מה שהבולשביקים היו לתנועה הקומוניסטית של שנות העשרים: נקודת ההתייחסות האידאולוגית, והגרעין הארגוני שהשפיע בהתמדה על כל המגמות שבאו אחריו, ושממשיך לעשות כך עד היום.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר