הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

במכנאם הותקנה תקנה המחייבת לישא אשר. שנייה.

בשנת תקנ״ט (1799) תיקנו חכמי מכנאס כי מי שנשוי עשר שנים ולא ילדה, ניתן לכפות את הבעל לישא אשה אחרת ״בת בנים״, כלומר בגיל הפוריות, ואם לא נשא – ישלם קנס. אם נפטר לפני ששילם, בית הדין יפרע מנכסיו. התקנה הוכרזה בשבת בכל בתי־הכנסת בעיר (מרדכי עמאר, ׳תקנות חכמי מכנאס׳, עמי סו).

ר׳ יוסף בירדוגו דן בשאלה אם אדם שאין לו צאצאים מותר לו לישא אשה שאינה ראויה לבנים. התשובה שלילית, ״שהרי כל עיקר ההיתר אינו אלא משום קיום המין וליכא [אין]״, (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ ה).

במראכש על הבעל לחכות עשר שנים ועוד שנה לביקור צדיקים

בשנת תרכ״ג(1863) כתב ר׳ רפאל מסעוד אבן מוחא, שכיהן כרב ראשי במראכש, פסק דין במעשה זה: אדם שנשא אשה בפאס, בה המנהג שאם שהתה עמו חמש שנים ולא ילדה, הוא רשאי לשאת אשה אחרת עליה. אבל הוא עבר למראכש, ושם מנהגם שאינו רשאי לישא אשה על אשתו כי אם אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ונוסף על זה – שנה אחת לבקר הצדיקים. הבעל רצה לישא אשה בת בנים כבר אחרי חמש שנים, כי לדבריו הוא נשא את אשתו בפאס, ונוהגים לפי המקום שנשאה; הוא אינו רוצה לחכות 11 שנים כנהוג במראכש. החכם הצדיק את האשה, ופסק כי עליו לחכות 11 שנים מאז שנשאה (׳פרדס רימונים׳, אהע״ז, סי׳ יד).

מקרים של נשים שלא ילדו במשך שש עד חמש־עשרה שנים נידונים בספרות התשובות של חכמי מרוקו. להן נביא כמה דוגמאות:

אשה שלא ילדה במשך שש שנים וזה שלוש שנים ״פסק להיות לה אורח כנשים״, מותר לו לשאת אשה בת בנים. ר׳ יוסף בירדוגו כתב כי הכוונה בתקנה בשנת גש״ן(1593) על היתר נישואי אשה שנייה ״לא היו אלא מחמת ראותם כמה משפחות נעקרו מישראל מחמת שבועה שלא ישא אשה אחרת עליה״ (׳דברי יוסף/ אהע״ז, סי׳ ח, טו).

אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ־ מגרש אותה. האיש רצה לשאת אחרת ולגרש את הראשונה, אבל אין לו כדי לשלם לה כתובתה. הדין הוא, כי היא רשאית לעכב גירושה עד שישלם לה כל כתובתה. אבל בסיום תשובתו כתב המחבר כי ״נתפשט המנהג בזמננו זה שאפילו במגרש לרצונו תהיה כתובה עליו חוב עד שירחמו עליו״. כלומר, עד שיהיו בידיו האמצעים לתשלום (שם, אהע״ז, סי׳ מז).

שהה עם אשתו יותר מ־15 שנים ולא ילדה. היו גברים שלא נשאו אשה שנייה, למרות שהראשונה לא ילדה. ר׳ יעקב בירדוגו כתב על יהודה בן עבו הנשוי לזהרא בת יונה מלכא יותר מט״ו שנים ועדיין היא עקרה. הוא רצה לגרשה ולישא אחרת במקומה ״אולי יבנה ממנה״. לפי הדין היה רשאי לישא אחרת מבלי לגרש את הראשונה, אבל אין לו אמצעים לכלכל שתי נשים. החכם אישר את רצונו לגרש את אשתו הראשונה, וקבע כי הוא חייב לשלם לה רק עיקר הכתובה, ולא את התוספת לכתובה (׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ נא. אותו אירוע מודפס גם בספר של שר שלום משאש, ׳דברי שלום׳, סי׳ יא).

במאה ה־19 חי אדם במקום שהיתה בו תקנה: ״שאין שום אדם יכול לישא אשה אחרת על אשתו, בין תהיה אשתו זקנה או עקרה שלא ילדה מעולם, זולת אם נפלה יבמה לפני הבעל – מיבם אותה״.

התקנה נזכרת בהקשר לאדם שייבם את אשת אחיו וחייתה עמו שתי שנים, אבל לא ילדה לו, ומשום כך גירשה. לאחר זמן רצה להחזירה ״באומרו אולי תלד עמו ויקים לאחיו שם בישראל״. האשה סירבה לחזור אליו ״באומרה מזלי גרם״ [שגורשתי]. גם אשתו הראשונה התנגדה לכך שהשנייה תחזור אליו. ר׳ יעקב אביחצירא דן בנושא זה ופסק ש״הרשות ביד הבעל להחזיר את יבמתו, ואין אשתו יכולה לעכב עליו״ (׳יורו משפטיך ליעקב׳, סי׳ צח).

השאיפה להוליד תינוק כדי שיישאר זכר לבעל הראשון שנפטר, קבע במקרה זה. לסיום הדיון בנושא זה נביא דוגמאות אחדות מן הפסיקות במאה ה־20.

אשה לא ילדה במשך 13 שנים – הותר לבעל לשאת שנייה. יליד מוגדור שנשא שם אשה לפי התקנה שלא יישא אשה נוספת על פניה, עבר לעיר אזדידא והופיע לפני ר׳ דוד צבאח בשנת תרפ״ט (1929). הוא אמר כי הוא נשוי 13 שנים ולא ילדה לו, ולכן רוצה לשאת אשה שנייה. החכם התיר לו, והתנה עמו שייתן לאשתו הראשונה כלי הבית שלה, וכן ישהה עמה חצי חודש בכל חודש. בשלב מסוים באה האשה הראשונה לחכם ואמרה שאינה יכולה לחיות עם השנייה, וביקשה שיגרשנה.

החכם כותב: ״כשראיתי אותה בוכה ומבכה… פייסתי לבעל בכמה פיוסין מתפשר עמה בכתובה… ונתחייב לה כל כלי הבית וגירשה״ (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).

אחרי 18 שנים לא ילדה – מותר לו לשאת אשה שנייה. בשנת תש״ט (1949), בהיותו דיין בעיר סאפי, כתב ר׳ יהושע מאמאן פסק דין על רקע המקרה הבא: אדם ביקש מאשתו שתרשה לו לישא אשה נוספת, כי במשך 18 שנות נישואין לא נבנה ממנה. האשה הציעה ששניהם ייבדקו אצל רופא, כדי לברר מי משניהם העקר. היא אמרה שרק אם הרופא יקבע שהמניעה ממנה – תרשהו. החכם חוזר על דברי ר׳ רפאל אנקאווא ב׳תועפות ראם׳, סי׳ טו, שכתב כי עקרות הגבר נדירה. על סמך זה פסק שהאשמה בה, ואינה יכולה למנוע ממנו לשאת אשה שנייה.

בתשובה זו החכם הטיל ספק במסקנת הרופאים. ״הרופאים אינם נביאים ולא בני נביאים״, גם אם לפי מסקנתם האשם בו, אין לקבל חוות דעת זו. הוא הסתמך על פסק דין דומה של ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ כז. מסקנתו הייתה שמותר לבעל לשאת אשה נוספת עליה ״הראויה לבנים״, כלומר בגיל הפוריות. זאת בהסתמך על התקנות בנידון משנת גש״ן(1593) המובאות על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳ דף פב ע״ב-פג(׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ נג).

אשתו העקרה מרשה לבעל לשאת אשה נוספת. על אדם שנשא אשה שנייה כי הראשונה לא ילדה, כתב ר׳ שמואל מרצייאנו בקזבלנקה בשנת תש״ח (1948). אשתו העקרה של אותו אדם נתנה לו רשות לשאת אשה עליה, והוא אמנם נשא גרושה (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).

אם אין לו ילדים מאשתו השנייה – יישא שלישית. ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשנ״ו(1996), כי אם יש לאדם בנים ובנות מאשה אחת ונשא אשה שנייה, ובמשך עשר שנים לא נבנה ממנה, מותר לו לשאת אשה נוספת, כדי לקיים ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״(קהלת יא, 6) (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד).

מותר להחזיר את אשתו הראשונה שלא ילדה, אם אשתו השנייה ילדה לו. בשנת תרצ״ו(1936) נשאל ר׳ שלמה הכהן אצבאן על מקרה כזה בעיר דבדו: ״מי ששהתה אשתו עמו עשר שנים ולא ילדה ויותר מזה, ועמד וגירשה מחמת סיבה זו. ואחרי כן רוח אחרת היתה אתו ורצה להחזירה מי מצי [האם רשאי] או לא?״

החכם כותב שאמנם היו מקרים ש״עקרות נפקדו וחוזרות ויולדות בנים״, אבל בנידון דידן שהיא חיה עם בעלה שנים ולא ילדה, אין סיכוי שאם יחזירה תלד, לכן מותר לו להחזירה רק אם כבר קיים מצות פריה ורביה עם אשה אחרת (׳לך שלמה׳, אהע״ז, דף קנג ע״א-ע״ב).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
« מאי   יול »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר