פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

הקדמת המו"ל.

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמה טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.

ב. דוגמה של מנהג בו פסק מר״ן נגד שלשה עמודי הוראה:

מר״ן ב״י פוסק בהלכות סוכה (תרל״ט, ח): ״נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה״. ובב״י הוא מביא שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש פסקו שיש לברך על הסוכה בכל פעם ופעם שנכנס בה, ואע״פ שדרכו של ב״י לפסוק כתלתא עמודי הוראה, כאן הוא פסק כדעת ר״ת שמובאת ע״י הרא״ש שצריך לברך על האכילה ולפטור את כל השאר אפילו את השינה, והטעם הוא: ״וכתב המרדכי: וכן עמא דבר: וגם הרב המגיד כתב שכן נהגו העולם שאין מברכין אלא עד הסעודה כדעת ר״ת; וכץ פשט המנהג״.

 

חלק א'

ההלכות

הלכות ציצית

א. מספר הכריכות בציצית

כתוב בילקוט יוסף (שארית יוסף, ח״א, סי׳ יא, ט): ״מנהגינו כדעת המקובלים שאחר הטלת ארבעת חוטי הציצית בחור שבכנף הבגד וכר קושר שני קשרים, ואח״כ כורך שבע חוליות, ושוב קושר שני קשרים וכורך שמונה חוליות, ושוב קושר שני קשרים וכורך אחת עשרה חוליות, ושוב קושר שני קשרים וכורך שלש עשרה חוליות, ושוב קושר שני קשרים, ובסה״כ יהיו חמישה קשרים כפולים, וארבע חוליות של כריכות, העולות למנין ׳הוי״ה אחד׳(39) וכו׳ ויש נוהגים לכרוך החוליות כמניץ הוי״ה, וכורכים עשר חוליות, ואח״כ חמש, ואח״כ שש, ואח״כ חמש. ויש שעושים בטלית גדול שלשים ותשע כריכות, ובטלית קטן עושים עשרים ושש כריכות. ומנהגינו כמנהג הראשון הן בטלית קטן והן בטלית גדול״.

אבל מנהג צפ״א הוא המנהג השני של עשרים ושש כריכות בסה״כ, כמנין הוי"ה.

הערת המחבר – גרסינן במסכת מנחות (לט, ע״א): ״הפוחת לא יפחות משבע חוליות כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעים ושישה אוירים״, ופירש רש״י: ״ששה אוירים בין שבעה רקיעים, ועל שם שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, מדמי סידורה לסידור הרקיעים, כדי לזכרנו לטובה, שאף צבעה כמו כן נזקק לציצית״. והתוספות (שם ד״ה לא) והרא״ש (הל׳ ציצית סי׳ טו) כתבו שבזמן הזה שאין לנו תכלת, אין לדקדק במנין החוליות. וכן עולה מדברי הרמב״ם בהלכות ציצית.

הראשון שמציין מנהג במספר הכריכות, הוא הראב״ן שחי בגרמניה במאה השתים עשרה בזמנו של ר״ת. דבריו מובאים ע״י מהרש״ל בספרו ״ים של שלמה״ ריש יבמות שכורכים בתחלה שבע כנגד שבעה רקיעים, ואח״כ שמונה, כדי שיהיו ביחד חמש עשרה כנגד שם י״ה, ואח״ב אחת עשרה כדי שיהיו ביחד עשרים ושש כנגד שם הוי״ה, ואח״כ שלש עשרה בגימטריא ״אחד״, וביחד יש לנו שלשים ותשע שהם בגימטריא ״ה׳ אחד״. ומנהג זה הוזכר שוב ע״י תלמידו של מהרש״ל הר״מ אב״ד מפרעמסלא בספרו מטה משה (עמוד העבודה, ח״א, אות יב), וע״י הלבוש (לבוש התכלת, סי׳ יא, יד), וע״י השל״ה (מסכת חולין, סוד ציצית), ולבסוף הוא מובא בשער הכוונות של ר׳ חיים ויטל תלמיד האר״י ז״ל(עניין ציצית, דרוש ד׳). מדובר א״כ במנהג מושרש היטב באשכנז למעלה מארבע מאות שנה לפני השו״ע. ונמצא שמקור המנהג של ספר ״ילקוט יוסף״ הוא באשכנז, ואומץ אח״כ ע״י תלמידי האר״י ז״ל.

בספרד, כאמור, לא היה מנהג קבוע. הראשון שמזכיר מנהג בנידון, הוא ר׳ יוסף חביבא תלמיד הר״ן, בפירושו נימוקי יוסף על הלכות ציצית של הרי״ף (יג, ע״א). הוא כותב שכורכים שבע כריכות שלש פעמים, ואח״כ שלש עשרה כריכות, ובסה״כ מקבלים שלשים וארבע כריכות, וכשמוסיפים עליהם חמישה קשרים, מקבלים שלשים ותשע, גימטריא של ״ה׳ אחד״.

מר״ן ב״י (ב״י על הטור או״ח, סי׳ יא, יד) מציין שהמנהג שלו הוא לכרוך ארבעים כריכות: שבע, תשע, אחת עשרה ושלש עשרה, ״כמנין ה׳ אחד שעולים ל״ט, ועם השם הם ארבעים״. נמצא שהמנהג של ילקוט יוסף אינו המנהג של מרן.

בעל תוספות יום טוב בפירושו ״דברי חמודות״ על הרא״ש (הלכות ציצית, אות מח) כותב: ״אבל ראיתי ציציות של הקדוש רבי שלמה מלכו זצ״ל שאינם שוים לגמרי, וגם במספרם ראיתי שהכריכות ראשונות שאצל הטלית הן עשרה ואח״כ חמש, ואח״כ שש, ואח״כ חמש, היינו כאותיות שם ההוי״ה״. מדובר בר׳ שלמה מלכו שגדל כאנוס ועזב את ספרד ברעש גדול. הוא חזר ליהדות, ועשה ניסים ונפלאות לעיני האפיפיור. הוא נפגש עם מרן ב״י בתורקיה, ועשה עליו רושם עז. לסוף הוא נהרג על קידוש השם. מרן מזכיר אותו הרבה בספרו ״מגיד מישרים״, והמגיד הבטיח לו פעמים רבות כי אם יתאמץ בחיי קדושה ופרישות, יזכה אותו למות מות קדושים כמו ״שלמה בני״ שעלה לשמים כעולה תמימה. המנהג של ר׳ שלמה מלכו הוא המנהג המקובל בקהילות צפ״א.

החיד״א בספרו ברכי יוסף (או״ח, יא, ט) מביא מהגהות מהריק״ש שחי במצרים בסוף ימי מרן ועשה הגהות על השו״ע כמו רמ״א: ״ורוב העולם נוהגים לכרוך כ״ו בארבעה אדרים כמנין אותיות הוי״ה״. וכן עולה משו״ת בית יהודה (סי׳ כה) לר׳ יהודה עייאש שחי במאה הי״ח באלג׳יריה. יש לנו כאן עדות מסוף המאה הט״ז שרוב הספרדים כרכו עשרים ושש כריכות, ומנהג המקובלים היה עדיין במיעוט. זו שוב דוגמה לזה שבצפ״א שימרו את המנהגים העתיקים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

יוני 2013
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר