הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

פרק ב

צדדים במצבו של הדיימי

כיבוש שטחים וסיפוחם

בהסתמך על דוגמת קרקעותיהם של יהודי ח'יבר, שנעשו רכושם של כלל המוסלמים, אסר עומר הראשון על חלוקת האדמות הכבושות בין הפולשים המוסלמים. להוציא נחלות־מענק בודדות (קטאאע), נעשו השטחים הכבושים קניינם של כלל המוסלמים. עמי הכופרים הפכו להיות סייענים יקרי־ערך לכובשים. הם שהיו התשתית הכלכלית לקיסרות המתרחבת בלי הפסק, והם שהיו המומחים באומנויות שהערבים לא ידעון: במסים ששילמו, בכסף ובשווה־כסף, פירנסו את המכונה הצבאית הערבית, והודות לכך יכלה זו להתפנות באין מפריע לג׳האד.

עם כיבוש הגלילות הנוצריים על־ידי הצבאות הערביים־המוסלמיים בא קץ לרדיפות האכזריות מצד הכנסיה הביזנטית והוקם שלטון סובלני־ביחס. עם זאת דיכאו הכובשים הערבים בחוזק־יד את המרידות והתקוממויות־האיכרים שפרצו מחמת הלחץ הכספי על בני־הארץ. המתמרדים הוגרו לפי־חרב! ציבורים שלמים של אוכלוסיה מקומית (פרסים, ארמנים, קופטים וכר) נמכרו לעבדות, ורבים הוגלו. המושבות הערביות הראשונות היו מחנות־צבא שחלשו על דרכים וגבולות ומעט־מעט גדלו והיו לערים. בעקבות הגייסות הערביים המנצחים פשטו נחשולי מהגרים מזרחה ומערבה על־פני הארצות הכבושות. זרימה מתמדת זו, שנמשכה דורות רצופים, זירזה את תהליך ההסתערבות. הפולשים זכו בהקלות מיוחדות כאשר התיישבו בשטחים החדשים. הפקעות ונגישות כספיות שבאו כתוצאה מן הכיבוש וההתנחלות דילדלו את שורות האיכרים הד׳ימים, שעקרו לעדים החדשות או לחבלים שאליהם לא הגיע השלטון המוסלמי.

אולם במסורות רבות שבחדית׳ מזכירה תורת האסלאם את אזהרותיו של הנביא שלא להתעמר בעמים הנכנעים ולא להכביד את עולם יתר על המידה. אצל בלאדֻרי אנו מוצאים שכאשר התמרדו תושבי לבנון נגד גובה הח׳ראג׳(מס־קרקע) בבעלבך שלח צאלח בן־עלי בךעבדאללה בן־עבאס חיילים לדכא את המרידה. כמה מן המורדים שבו לכפריהם ושם הורשו להחזיק בדתם הנוצרית, אבל אחרים גורשו. משנודע הדבר לאל־אווזאעי גער בו בצאלח:

שמעת על גירוש הד׳ימים מהר־הלבנון, הגם שלא התייצבו לצד המורדים, שרבים מהם נהרגו בידך והנותרים שבו לכפריהם. איך יכולת להעניש אנשים בעוון מעטים ולאלצם לעזוב את בתיהם ואת רכושם חרף דבר אללה: ׳לא ישא חוטא משא זולתו׳ (קוראן, ו, 164), צו שאין נכון ממנו לשמרו ולעשותו! המצוה הראויה לשמירה ולציות במידה שאין למעלה ממנה היא מצוות הנביא לאמור: אם מישהו מדכא איש אשר ברית לו עמנו ושת עליו נטל כבד מנשוא, אני הוא שאנצחו בנימוקים.

השפעותיהן ההרסניות של המלחמות ושל פלישות מתמידות של זרים נתמשכו וחוזקו על־ידי חוקי הכובשים. הכובש שמר לו את הזכות לבטל את הד׳ימה בכל עת ובאורח חד־צדדי, ובכך כפה על הד׳ימים מצב של אי־בטחון מתמיד. מידת הסובלנות שהואיל לנהוג בהם על אדמתם, על־תנאי שיקבלו את מרותו, ביססה למשך דורות צורה של חסות שנשארה ארעית ותלויה ברצונו של השליט. גירוש היהודים והנוצרים מחצי־האי ערב שימש תקדים לצעדים דומים בתקופות מאוחרות יותר. אמת שגירושים אלה נדירים היו, ולעתים קרובות בוטלו.

הפליה במסים

א) ח׳ראג׳: נישולו של הד׳ימי

זכות הכיבוש שנקבעה בח׳יבּר גזלה מן המנוצחים את הבעלות על הקרקע והעבירתה לידי כלל המוסלמים. הד׳ימי, שרכושו הופקע לטובת הכובשים, שמר על הזכות לעבוד את אדמתו אם אך ישלם מס למדינה. הח׳ראג׳ הוא המס המוטל על אדמות הד׳ימי: הוא מבטא את זכות הבעלות של כלל המוסלמים (אומה) על אדמותיהם של עמים לא־מוסלמים. הח׳ראג׳ הפך אפוא את האיכר בעל־הקרקע למס־עובד המחזיק באדמתו כאריס. נחלתו הופקעה על־ידי האומה, ואותו מעמד עבר בירושה ליורשיו אחריו.

הד׳ימים, שנאסר עליהם להחזיק נשק, נעשו תלויים תלות גמורה בכובש החדש. בכמה אזורים של משק כפרי התחזקו עם הזמן יסודות השיעבוד שבמעמדו של הד׳ימי. ב־1884 תיאר שארל דה־פוקו אזורים מסוימים בדרומה של מארוקו שבהם היו היהודים ומשפחותיהם שייכים בגופם וברכושם לאדונם המוסלמי ולא יכלו לעזבו. מצב הצמיתות נקבע כאן על־ידי הדת והועבר מדור לדור: אנשים אלה היו חלק מירושתו של האדון, ממש בקרקעותיו ובהמתו. בדאדס שבהרי־האטלס היו היהודים צמיתים אפילו ב־1913, רכושו של אדונם המוסלמי.

במקומות שונים ובזמנים שונים ניתנו לח׳ראג׳ פירושים שונים. בממלכה העות׳מאנית נתחלף בדרך כלל בג׳זיה. יש לציין שמס־קרקע דומה קיים היה עוד לפני הכיבוש הערבי בממלכות ביזנץ ופרס. אימוצו על־ידי הערבים לא שינה כלל את טבעו של המס מעיקרו, אולם האציל עליו משמעות מקודשת וסופית. המס סימל זכות מוחלטת שהקנה אללה למנצח על אדמת המנוצח.

תמורת זאת קיבל עליו צבא הח׳ליף להגן על הד׳ימים, אך התחייבות זו פקע תקפה עתים, בגלל אי-השוויון בין שני הצדדים ובגלל החילוק ואפילו הניגוד בין שתי התרבויות: מכאן, תרבות־יישוב שוחרת־שלום, המיוסדת על חובת העמל היומיומי, ומן הצד השני — הרגליהם של אנשי־מלחמה נודדים, אם בתחילת הכיבוש יכלו הח׳ליפים להגן על המוני האיכרים הלא־מוסלמים, הרי בתקופות של אי־יציבות נעשו הללו טרף לבז ולחדוות־הקרב של הערבים, וכתוצאה מכך נהרסה והלכה החקלאות של האזורים הכבושים.

ב. הג׳זיה

מחוץ לח׳ראג׳ שילמו הד׳ימים גם מס־גולגולת, זו הג׳זיה. שלושה שיעורים נקבעו למס זה, על־פי מצבו הכלכלי של כל זכר שהגיע לפרקו(קוראן ט, 29): לדעתם של כמה חכמי־משפט היה כל אחד מבני הד׳ימה חייב לשלם את מס־הגולגולת אישית בטכס פומבי משפיל: תוך כדי תשלום היה סופג מהלומה על ראשו או על ערפו. עם זאת המליץ יעקוב אבו־יוסף (נפי 798) על רחמנות וצדק בגביית הג׳זיה (ראה תעודה 3 והערה 63). נשים, נצרכים, חולים חשוכי־מרפא ובעלי־מום פטורים היו להלכה מן המם הזה.

משעה שהביאו המסים הכבדים לגל של מתאסלמים התחכם השלטון וחייב כל עדה ד׳ימית לשלם סכום קבוע, שאותו היו נכבדיה מחלקים בין בני העדה, יהיה מספרם אשר יהי.

על סמך הקבלה המעידה על תשלום הג׳זיה(תחילה היתה זו פיסת קלף על הצוואר או חותם על פיסת־היד או על החזה) היה הד׳ימי יכול לעבור ממקום למקום. ד׳ימי שיצא לדרך בלי קבלה זו אפשר היה לחבשו בבית־האסורים. לא ארכו הימים וחותם הג׳זיה, שהיה אפייני לד׳ימי, נחשב אות של פחיתות־כבוד. לימים, בממלכה העות׳מאנית, היה אדם חייב להראות את הקבלה שאם לא כן יושם מיד במאסר, לדרישתם של גובי־המסים, לפי שקל היה לזהות את הד׳ימים על־פי לבושם המיוחד ואפשר היה לעצרם ברחוב. על־פי האמור בגנזך הקונסולארי הצרפתי היה השיעבוד לג׳זיה, על כל התנאים המשפילים הכרוכים בו, אחד המכשולים העיקריים להעסקת יהודים או נוצרים כדראגומאנים (תורגמנים) בקונסוליה בתקופה העות׳מאנית. היוקרה שנאצלה על משרה זו לא עלתה בקנה אחד עם מעמדו של הד׳ימי הבזוי בהכרח, ופחיתותו עלולה היתה לגרוע מכבודו של הקונסול עצמו. בניגוד למוסלמים (הגם שבחיי־המעשה עסקו גם מוסלמים בנשיכת נשך) מותר היה לד׳ימים להלוות כסף בריבית, אך לעתים קרובות היה מסחר זה מביא לרציחתם של המלווים הד׳ימים. יתר על כן: כאשר הלוו השלטונות הון ל״בנקאים״ הד׳ימים תבעו מהם ריבית גבוהה, ולכן היתה הריבית שדרשו המלווים חייבת להיות גבוהה ביותר, עובדה שחיזקה את הדימוי השלילי של המלווים.

הקוראן אינו מפרש את שיעורי מס־הגולגולת המוטלים על הד׳ימים. הוא משתמש במונח ״עַן יַדין״ כדי לציין שמס זה חייב להיות מותאם ליכולתו של המשלם הדימי. מונח זה פורש שלא כהלכה במשך דורות רבים עד שהועמד על דיוקו על־ידי פרופ׳ מ׳ י׳ קיסטר. קיסטר הוכיח שבניגוד לפירוש שהשתרש ושלפיו ען ידן פרושו שהד׳ימי חייב להביא את המס בידו ממש במעשה של הכנעה והשפלה, הרי הפירוש האמיתי הוא ״על־פי יכולתו״. חכמי הפרשנות המוסלמים פירשו על־פי דרכם את המושג של ״יכולת״ וקבעו לו שלוש דרגות: לעני, לבינוני ולעשיר (ר׳ קיסטר ).