الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

לפי הקוראן, כפי שמבינים אותו האחים המוסלמים, לנשים אסור לצאת מבתיהן אם אין הן לבושות בגדים אטומים מכף רגל ועד ראש. נישואים מאוחרים ומניעת היריון אינם מתקבלים בעין יפה. גירושים אינם באים בחשבון כלל, ולריבוי נשים יש היתר במקרים שהאישה עקרה, חולה או ״בלתי שפויה״. אסורים מפגשים של גברים עם נשים בציבור. באתוס של האחים, גברים נחשבים בעלי פוטנציאל מנהיגותי, ואילו מקומן ה״טבעי״ של הנשים הוא הבית, המשפחה, ומעל לכול – גידול ילדים זכרים. נשים מורשות לעבוד רק במקרה של צורך גדול, ורק בתחומי החינוך והסיעוד.

 על חינוך הבנות להתמקד בעיקר בהכנתן לתפקידן ה״טבעי״ באימהות וכרעיות. האימהות מואדרת, והמיניות הנשית מוכחשת. אחד הגופים הראשונים שאל־ בנא הקים היה מוסד ״לאימהות המאמינים״ – גלגולו הראשון של ״האחיות המוסלמיות״.

החידוש המשמעותי ביותר של האחים היה תפיסת הג׳יהאד כמלחמת קודש – תפיסה השונה מהותית מיתר הדוקטרינות בנות הזמן – והצבת מות הקדושים במלחמה נגד הכופרים כיעד נכסף. המושג ״ג׳יהאד״ נגזר משורש שהוראתו ״להתאמץ״, ועד להקמת האחים המוסלמים הוא הובן בידי הזרמים האיסלאמיים בני הזמן כשאיפה אישית לחיי אמונה, או לכל היותר כמשימה מיסיונרית להפצת האיסלאם, שהפעלת כוח מותרת בה רק להגנה עצמית. נקודת ההתחלה של האיסלאמיזם מצויה באותה פרשנות חדשה של הג׳יהאד – זו שחסן אל־בנא, שצידד בה בלהט בלתי מתפשר, היה הראשון להטיף לה בעידן המודרני. ״מה שמדאיג אותנו בהבנה חדשה זו הוא מושג הג׳יהאד, שלפני הקמת האחים המוסלמים נעדר כמעט לגמרי מהחינוך האיסלאמי […] מפלגות פוליטיות עסקו במאבקים פוליטיים, ואימאמים של מסגדים ומטיפים לא ראו עד אז בג׳יהאד דבר שנוגע לאמונתם הדתית״, מדגיש אל־עוויסי במחקרו.

על ״אמנות המוות״

מוטיב הג׳יהאד מרכזי, למשל, בסמל האחים. מופיעות בו שתי המילים הראשונות של פסוק בקוראן המשבח את הג׳יהאד, מוקפות בשתי חרבות. במגילת היסוד של האחים, המוקראת בכל הזדמנות, מובלט הרעיון הזה: ״אללה הוא מטרתנו, הנביא הוא המופת שלנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג׳יהאד הוא דרכנו, והמוות למען אללה הוא הנעלה שבשאיפותינו״.

חסן אל־בנא פרסם בשנת 1937 מסה שהייתה עתידה לזכות לתפוצה רבה, וכותרתה ״תעשיית המוות״. אל־בנא הסביר בה לקהל הרחב את רעיון הג׳יהאד. המונח ״תעשיית המוות״ מציין שם, בהקשר זה, לא זוועה אלא אידאל. ״לאומה המשכללת את תעשיית המוות, והיודעת כיצד למות מוות אצילי״, כתב, ״מעניק אללה חיי גאווה בעולם הזה וחסד נצחי בעולם הבא״.

לפי אל־בנא, הקוראן מצווה על המאמינים לאהוב את המוות יותר מאת החיים, אך למרבה הצער המוסלמים משועבדים ל״אהבת החיים״. זוהי, הוא כותב, ״האשליה שגרמה להשפלתנו: אהבת חיי העולם הזה ושנאת המוות״. כל עוד לא ימירו המוסלמים את אהבת החיים באהבת המוות, כפי שדורש הקוראן, לא תהיה להם תקווה. רק אלו הרוכשים מיומנות ב״אמנות המוות״ יוכלו לנצח. ״לפיכך, הכינו עצמכם למעשה גדול. שישו אלי מוות, ויוענקו לכם חיים. כוונו עצמכם למוות אצילי, ותזכו באושר המושלם״, הוא כותב באותה מסה, שנדפסה שנית בשנת 1946, הפעם בכותרת ״אמנות המוות״.

הרעיונות הללו הרעידו מיתר סמוי, לפחות אצל ״פלוגות אללה״, כפי שהאחים אהבו לכנות את עצמם. בצעדם בקבוצות צפופות ברחובות קהיר, צלצלו קולותיהם תמיד באותו שיר: ״לא נירא את המוות, אלא נשתוקק לו […]

מה נפלא הוא המוות […] מי ייתן ונמות למען גאולת המוסלמים״, והפזמון החוזר: ״הג׳יהאד הוא דרך הפעולה שלנו […] והמוות למען אללה הוא היקרה שבמשאלותינו״.

ירבו ככל שירבו המחזרים אחר הסבר רציונלי לתשוקת ההתאבדות, עדיין ייאוש אישי בשל נסיבות חיים קשות אינו יכול, לא אז ולא היום, להסביר את ה״יקרה שבמשאלות״ מסוג זה. האחים התנגדו במפורש לג׳יהאד שמטרותיו ״חומריות או אנוכיות״, בהיותו מנוגד לקוראן. לפיכך, הג׳יהאדיזם שלהם לא נועד מעולם לשפר את מצבם החומרי של המכינים עצמם למות קדושים: היעד היה מאבק באויב שתויג כרע באופן מוחלט. מי היה אותו אויב מוחלט? הוא לא היה – ועובדה זו מדהימה לחלוטין – הבריטים שהתערבו בחייה של מצרים, אלא היהודים שהיגרו לארץ־ישראל, וזאת למרות העובדה שליהודי מצרים היה שם טוב למדי בארצם.