הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-מסים אחרים בלתי סדירים (עואריד)

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

מסים אחרים בלתי סדירים (עואריד)

גם מסי־הסחר ומסי־התנועה ששילמו הד׳ימים היו גבוהים יותר ממה ששילמו מוסל­מים. מחוץ למסים נסחטו מן הד׳ימים לעדותיהם סכומים נכבדים ככל שאיוותה נפשו של השליט. אם לא יכלו הללו לעמוד בתשלומים אלה, היו נשים וילדים נלקחים לפעמים לעבדות. בממלכה העותימאנית היו ראשי־כנסיות ונכבדים מושלכים עוד במאה הי״ח למאסר ונדונים בעינויים עד ששולם כופר־נפש בעדם. מאמצע המאה הט״ז עד למאה הי״ח נהרסה הקהילה היהודית של פס ממעמדה מחמת דרישות מסוג זה.

סמוך ל־1790 גבה עלי בורגול בטריפולי תשלום־כופר מן הקהילה היהודית, תוך שהוא מאיים עליה בשחיטה כללית. בתימן, בפרס ובשאר ארצות היה הדיכוי הפיסקאלי מעיק תכופות על היהודים, וזאת עד לשלהי המאה הי״ט. בכמה חבלים שברחבי סוריה, ארץ־ישראל ועיראק אילץ לעתים אי־הבטחון את עדות הד׳ימים להתגונן משוד וטבח על־ידי תשלום דמי־חסות לאמידים, שיח׳ים וראשי־כנופיות. הנוהג לקנות בטחון בממון השתרש בכל מקום שבו עברה השליטה מדי השלטון המרכזי לידיהם של שבטי בדווים שוחרי־ביזה; הדבר המיט חורבן על יושבי־קבע חסרי־נשק(לרבות מוסלמים), שרסיסי־שבטים מתנצחים היו מאיימים עליהם ומנצלים אותם בלי הפוגות.

הכורח לשלם בעד בטחונם וקיומם נעשה ענין של קבע בחייהן של עדות בני־הד׳ימה. מנהג זה נתן הכשר חוקי למעשי־עושק וסחטנות, וסופו שהרס את קיבוצי העמים הטרום־ערביים ועשה כלה כמעט בשארית איכריהם.   

באמצע המאה הי״ח הטיל השיח׳ דאהר־אלעֻמַר ששפך ממשלתו על הגליל ועל שומרון, מם מקורי המוזכר באיגרת אחת מן הקונסול הצרפתי בצידון: ״צד אחד מופלא בחייו של אדם זה, שבן תשעים הוא כיום, שמדי־שנה הוא נושא לו, או לוקח לו, נערה בת 13 עד 14. נזירי ארץ־הקודש — כלומר: אנשי המסדר הפראנציסקאני — משלמים את הוצאות החתונה. הם השלימו עם השתרשותו של מנהג שלפיו הם משלמים לשיח׳ 1,000 כיכר בעד הלילה הראשון. עתיד הוא להתחתן בכל שנה עד שתצא נשמתו, ולו אך כדי לזכות בסכום זה״.

פרנסואה שארל־רו הגדיר את ה- avania     כ״סכום   -כסף הנסחט מן הלאום [העדה]

בכוח איום רדיפות״. דרכי הסחיטה יכלו לכלול הפקעה ועינויים. ב־1849 אמרו יהודי טבריה לגלות ממקומם בגלל מעשי האכזריות, העוול והעושק מצד השלטונות. בחברון משלמים היו היהודים בכל שנה, מחוץ למסים המוטלים עליהם, גם 5,000 פיאסטר לאחד השיח׳ים הערבים בעבור שיגן על חייהם ורכושם. אולם אותו שיח׳ תבע מהם תשלום־כופר נוסף ב־1852, אף איים להתנפל עליהם ולגרשם מן העיר אם לא ישלמו. במחצית השניה של המאה הי״ט שמו הלחצים של מעצמות אירופה קץ לתשלומי־הכופר האלה, שגזרו עוני ומחסור על קהילות שלמות.

הפקידות הציבורית

הרחקתו של הד׳ימי מן הפקידות הציבורית התבססה על פסוקים מרובים מן הקוראן (ג, 118,28: ה, 56) ועל מסורות מן החדית, שעל־פיהן לעולם אין כופר רשאי להטיל מרות על מוסלמי.( מחוץ לענין הטלת מרותו של הד'ימי על מוסלמים נקבע הכלל על פי חדית שיוחס לנביא שאסור להעזר בכופר " אבן קאיים אל-ג'אוזיה, " אחכאם אהל אד'ימה, ביירות 1981, כרך א', עמוד 209 ואילך.

ד'ימי

דִ'ימִי (ערביתذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִ‏‏י, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַ‏הְל אלדִ'מָ‏‏ה), הוא הכינוי  לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, (השריעה). המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותאיסטיות (בעיקר "עמי הספר", נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית).

המלה ذِمَّة בערבית פירושה –

חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל – أَهْل الذِّمَّةِ

  • הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת
  • אַחֲרָיוּת
  • מַצְפּוּן

 אל־על־פי־כן לעתים קרובות שימשו הד׳ימים במשרות ציבוריות: אף שנתעבים היו, ולעתים קרובות פוטרו ממשרותיהם, בכל־זאת אי־אפשר היה בלעדיהם. המסורת מספרת שעומר הראשון (644-634) אסר אמנם להעסיק ד'ימים כפקידים, אולם עומר השני (720-717) מצא הרבה ד׳ימים בשורות הפקידות וציווה לפטרם.עח עומר השני מסופר שבפקודה שהוציא למושלי המחוזות ובה הורה על פיטוריהם של הפקידים הד'ימים ציטט את הקוראן ט', 28 : הוי המאמינים, המשתפים ( מֻשרִיכוּן ) טמאים הם ". הוא הוסיף שאללאה קבע שהם בני " בריתו של השטן ".

 בימי־הביניים היה מינויו של ד׳ימי לתפקידים בכירים במימשל עלול להביא לידי מרידה (כך, למשל, בגראנאדה ב־1066, בפס ב־1275 ו־1465, בעיראק ב־1291 ולעתים קרובות במצרים בימי הממלוכים [1517-1250]). המון העם, המוסת על־ידי העולמא ( חכמי הדת ), היה תובע את סילוקם; לפעמים ניסו האמידים להגן עליהם על־ידי שנתנו להם את הברירה בין התפטרות להמרת־דת. היו שאכן המירו את דתם כדי לשמור על משרותיהם.

אי־שוויון לפני החוק: אין תוקף לשבועתו של הד׳ימי

כל דין־ודברים בין מוסלמי לד׳ימי היה מובא לערכאות על־פי המשפט הקוראני. אף ששוויון בין הצדדים מתחייב מעצם רעיון המשפט, מעולם לא היה ד׳ימי רשאי למסור עדות נגד מוסלמי. הואיל ושבועתו לא יכלה להתקבל בבית־דין דתי מוסלמי, ממילא לא קל היה להרשיע את בעל־דבבו המוסלמי. כדי להשיג לו הגנה משפטית היה הד׳ימי נאלץ לקנות עדים מוסלמים בכסף מלא. בבוסניה ציין סגן־קונסול בריטי בדין־וחשבון בשנת 1877 כדברים הבאים:

הקאדי (שופט מוסלמי) הנוכחי בטראבניק מסרב בכל תוקף לקבל עדות של נוצרי בבית־הדין, ואף שתמיד אפשר אמנם להשיג עדים מוסלמים בעבור בצע־כסף אין לצפות אלא לעיוות־דין במקום שמנהגים כגון אלה מקובלים בו.

ב־1895 מסר הסוכן הקונסולארי הבריטי ביפו כי ״עדי־שקר מוכנים תמיד להופיע כל־אימת שמוסלמי מאשים את הנוצרים והיהודים או תובע מהם ממון״. על־פי החדית' הסירוב לקבל את עדותו של ד׳ימי בבית־דין דתי מוסלמי מבוסם על הטיעון שהכופר מושחת ושקרן מטבע־בריאתו שהרי ביודעים הוא מתעקש לכפור בעליונותו של האסלאם.

 מאותו טעם מעולם אי־אפשר היה להוציא מוסלמי להורג, אפילו היה אשם, בעטיו של כופר. בקובץ של מוסלם (נפי 874) מובא חדית׳ המיוחס למוחמד האומר: ״לא ימות מוסלמי אלא אם כן ידון אללה יהודי או נוצרי לאש־תופת במקומו״. ב־1830 לערך ציין לֵיין כי במצרים ״נוהגים לעתים קרובות ביותר

להקריב יהודי במקום מוסלמי״.

 פסילת עדותו של ד׳ימי חמורה היתה במיוחד לפי שלעתים קרובות הואשמו יהודים ונוצרים בהטלת דופי בנביא, באסלאם או במלאכים — עוון שבעבורו אפשר היה לדון אדם למיתה. הד׳ימי לא היה יכול אז להזים בערכאות את עדותו של מאמין אמיתי ולא היתה לו ברירה אלא לקבל עליו את האסלאם כדי שיהיו לו חייו לשלל.

בכל־זאת היו שנהגו לפנים משורת הדין. בכמה מקרים נתקבלה עדותו של ד׳ימי אפילו בבית־הדין הדתי המוסלמי (השרעי). במאה הי״ט הנהיגו העות׳מאנים שיטות שיפוט חדשות (המג'לה של 1840), צרפתיות בעיקרן, שדנו בסוגיות אזרחיות ופליליות על־פי חוקים מתוקנים. השינוי שימש מסד למערכת־שיפוט חדשה שהכירה בעדותו של ד׳ימי. רוב השופטים המוסלמים הוסיפו להפלות נוצרים ויהודים לרעה, אך נוהל זה שוב לא היה חוקי ברחבי הממלכה — וכבר היה בכך משום שיפור רב־משמעות.

בחוק המוסלמי (קוראן ב, 175-173) יפה כוחו של דין עין תחת־עין, שאפשר לנקטו רק בין אנשים שווי־ערך, כלומר בין מוסלמים. מוסלמי שחטא היה יוצא ידי חובתו בעונש קל הרבה יותר אם היה הקרבן ד׳ימי. כנגד זה הרי לעתים קרובות, בפועל אם לא על־פי דין, היה ד׳ימי נדון למיתה אם העז להרים יד על מוסלמי, אפילו היו הדברים אמורים בהגנה־עצמית כשרה. על אנשים כגון אלה סיפרו נוסעים אירופים בפרס ובתימן עד סוף המאה ה־19 ובמגרב עד להתנחלות האירופית. לפעמים הוטלו ענשים קיבוציים. בפרס היתה העדה כולה נחשבת עד סוף המאה ה־19 אחראית לעוונו של אחד מבניה. כאשר ב־1866 פצע יהודי אחד בפס מוסלמי שקם עליו להרגו נפצעו מיד שלושים יהודים, ורק פעולתם הנמרצת של השלטונות מנעה טבח כללי. לדברי נחום סלושץ, שביקר ב־1908 בג׳בל ע׳ריאן (לוב), היתה רציחתו של מוסלמי בשוגג עלולה להביא לידי כך שהיהודים ככלל יידונו לגלות או למיתה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר