דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

פרק שני .

בחלק זה מתוארות הרדיפות מהם סבלו יהודי דמנאת, ופניית היהודים לגורמים שונים כולל לחברת " כל ישראל חברים ,.

פרק ב' : השנים 1884 – 1881

תייר בריטי שביקר במרוקו בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 כתב כי דמנאת כמו צפרו, הן גן עדן של יהודי מרוקו. לא ברור על סמך מה קבע הנחה זו. לפי התעודות שתוכנן נסקור, חייהם היו מלאים מצוקות ופגיעות.

1881 משלחת מדנאת הגיעה לקזבלנקה, לפאס ולטנג'יר.

דו עמר זקן בן 60, מסר פרטים אלה למנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר, וזה כתב לנשיא כל ישראל חברים בפריס ב – 25 בספטמבר 1884 את הדברים להלן.

בשנת 1881 הופיעו ראשי קהילת דמנאת בפני המושל, כדי לבקש שהיחס אליהם יהיה יותר הוגן, בהתייחס למכתבו של הסולטאן מולאי מוחמד הרביעי שסיר משה מונטיפיורי השיג עבורם בעת מסעו למראכש. כתגובה הוא אסרם ושוחררו רק תמורת סכום גדול.

חכם מירושלים שהגיע לדמנאת לאיסוף תרומות, הציע להם להגיש תלונה נגד חג' ג'לאלי. בעקבות זאת סבלו מידו של הקאיד. לאחר מתן שוחד לשומרי השער,, עזבו עשרים אנשים בלילה את המקום ללא מזון, ולאחר הרפתקאות הגיעו לקזבלנקה.

קונסולים שם שלחום לטנג'יר. חמישה מהם הגיעו לפאס מצוידים במכתבים מדרומונד האי וקונסול איטליה מר סקובסו לסולטאן. הם כבר שלושה שבועות בטנג'יר, והסולטאן טרם ענה להם. אנשים אומללים אלה יודעים כי מכתב מהסולטאן למושל אינו מספיק, כי הם מכירים את יחסו של חג' ג'לאלי למכתבים כאלה.

הם רוצים משהו יעיל יותר, אבל אינם יודעים מה יהיה מועיל. הם פונים לכל בני אנוש בעלי רצון טוב בכל אירופה לכל ישראל חברים, למיסיונרים ולמנהיגי קהילת טנג'יר. מצבם כה גרוע עד שאמרו כי לו היו יודעים ריך לדבר היינו מגיעים אליך – לפריס בי"ח שבט תרמ"ב פורסמו הדברים הבאים ב " הצפירה " שנמסרו על ידי הכתב של JC בטנג'יר.

לדבריו, הסכמת הווזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, נתנה אותותיה לרעה גם במקומות אחרים, לפי תעודה מ – 7 בדצמבר 1883 גינה דרומונד האי את התנהגותו האכזרית של המושל, והיחס השרירותי של מוסלמים בעלי תפקידים בממשל. זמן קצר לפני האירוע בדמנאת כתב על הממשל המרוקאי כ " אורווה איגאית שין ביכולתה לנקות.

שנת 1884. בחודשים הראשונים של שנת 1884 סבלו יהודי דמנאת מרדיפות. הרב יעקב משה טולידאנו שכתב את החיבור הראשון על תולדותם של יהודי מרוקו הקדיש לנושא זה משפט אחד בלבד : " בעיר דמנאת שללו התושבנים בשנת תקמ"ד את רחוב היהודים וגם את הנשים לקחו שבי, אך אחר כך בהשתדלות יהודי פאס וחברת כל ישראל חברים שקד המושל להשיבם לעירם ותפקוד על נציב העיר לשלם להם דמי נזקם ".

חיים זאב הירשברג תיאר את האירועים בשנת 1884 תוך ציטוט מספרו של מזכיר כל ישראל חברים N.LEVEN   המסתמך על דיווחים פנימיים שנשלחו למרכז כל ישראל חברים ושהיו שמורים בארכיונה בפאריס.

הוא הולך ומונה מקרים של נגישות, התנפלויות, שוד וקצח, שקורבנותיהם היו יהודים ולא יהודים באזמור…..בדמנאת וכו….וכו……רשימה ארוכה של ערים ועיירות….התנהגותו של הקאיד – המושל בדמנאת בשנת 1884 גרמה לצער משותף של נציגי אנגליה, צרפת , איטליה וארצות הברית.

ובעקבות זאת נתמנתה וועדת חקירה שיצאה לדמנאת. למללאח חדש, מרוחק ממשכנות הערבים, וציווה להקים חומות סביב לו לשם ביטחונם של התושבים – 1894. גם ט'הירים אחרים שהוצאו להגנת היהודים במקומות שונים לא זכו לתשומת לב יותר מכובדת. תיאורים אלה אינם כוללים את הקורות את יהודי דמנאת בשנה זו ואחריה. 

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894

בריחת יהודים מדמנאת לקזבלנקה.

לאחר המצוקות שבאו על יהודי דמנאת, כאשר המושל רודה בהם באכזריות, היו מיהודי העיר שהצליחו לברוח למקומות אחרים במרוקו. אחד מהם היה שלמה תנזיר שברח לקזבלנקה, מרחק של ארבעה ימי רכיבה מדמנאת.

ומשם שלך מכתב לרבי שמואל עמאר מחכמי מכנאס – 1830 -1889. הוא תיאר את תלאות אחיו היהודים בדמנאת, ופנה לחכם שיפנה למלך, כדי לרסן את התנהגותו של המושל. נוסח מכתבו :

אחרשו"ט – אחרי דרישת שלום וכל טוב – יודע למעכ"ת – למעת כבוד תורתו, שאני הצעיר והדל מתושבי דמנאת יע"א כאשר ראה ראיתי בעני עמי אשר המיצרים, אשר עוברים עליהם צרות צרורות, אחרונות משכחות הראשונות, טבעו ביון מצולה ואין מעמיד.

באו בנים עד משבר, שותים את כוס התרעלה מתגרת השר הצורר זה שמו לחאז זיללי, אשר בכל יום ויום מחדש עליהם גזירותיו, ואם באתי לכתוב ולפרט מעשיו הרעים ודבריו המקולקלים, לא יספיקו לי עורות אלי נביות אין די לכתוב קצת צרותינו, הן מצד ממונם שנטל עד שהניחם ריקם ריקם…….

הן מצד גופם שמלקה אותם מכות אכזריות רבות ורעות בשוטים ובחבלים עד שמגיעים לשערי מוות אנשים נשים ובחורים ונערים, כמו שיש בידי עדות נאמנה, ומקצת צרותינו הלא הם כתובים על ספר הישר יד אליהו יצ"ו הרב שד"ר כמוהר"ר אליהו פאנזיל יצ"ו העברו עלינו הרגיש בצערנו וקנא קנאת ה' צבאות וכתב אגרות לכל הערים ועל זאת ידוו כל הדווים אוי לעינינו שכך רואות……

ובבקשה ממעכ"ת הנני מחלה פניך הנעימים שתראה בצרת אחיך ישראל והיית לנו לעיניים שתביא לנו חעזרה אצל המלך יר"ה שכמעה נתמוטטה עיר אחת מישראל, וגם מה שאנחנו ברחנו לנפשנו בטוח ב"ה שכה תעשה וכה תוסיף, ולא ינוח ולא ירגע מעכ"ת עד אשר יוציא דיננו לאור, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל.

הכותב בדמע לב ע"ה הצעיר שלמה תנזיר ס"ט

הערת המחבר – שמואל עמאר, " שמע שמואל ", ירושלים תשנ"ז עמוד 31. שליח בשם אליהו משה פאנז'יל, נזכר על ידי א. יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים תשי"א, עמוד 755, כמי שסיבב בשליחות ירושלים בהודו בשנת תרנ"ח – 1898. אבל לא ידוע שהיה גם במרוקו. עדות זו מאשרת שביקר גם שם.