הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

הדת

א)      מקומות של פולחן

החוקים בנוגע למקומות של פולחן דתי נבעו ממצב הכיבוש ומתנאי החוזים. הקמת כנסיות, מנזרים ובתי־כנסת חדשים היתה אסורה על־פי דין, אבל הותר שיפוצם של מבני־פולחן שמלפני האסלאם, כפוף לסייגים מסוימים ועל־תנאי שלא ירחיבום גם לא ישנו אותם מעיקרם.

גזירות אלו שנגזרו על הדתות הלא־מוסלמיות שיקפו אולי איזה רצון להגן על דתו החדשה של הכובש, שהואיל וזרה היתה ועדיין לא נתמסדה, ממילא היתה ידה על התחתונה לעומת הדתות המבוססות יותר של בני־המקום המשועבדים. הבדווים, שרבים מהם היו עובדי־עבודה־זרה שנתאסלמו לא מכבר, עלולים היו להימשך אחר תרבויותיהם של העמים הכבושים, שבתוכם לא היו אלא מיעוט בלבד. השפלתן של הדתות האחרות, כמו גם זכויות־היתר שהוענקו לכובשים, סייעו אפוא להרגשת־העליונות של הערבים המוסלמים. ההפליות הדתיות, שנבעו מן־הסתם מצרכי ההתנחלות, קנו להן תוקף של מנהג. אף שתכופות בטלו הסייגים האלה למעשה, בכל זאת תבעו העולמא להפעילן מחדש, גם לאחר שהצליחה ההתנחלות הערבית למחות את התרבויות המקומיות הוותיקות.

רק לעתים רחוקות כובּדו מקומות־הפולחן של הד׳ימיס. מותר היה לבֹז אותם, לשרפם או להרסם כפעולת־תגמול נגד עדת הכופרים, בתואנה שאחדים מבניה חרגו מגדר המותר להם. מבחוץ נראו הבניינים האלה מטים לנפול, והעליבות המופלגת של פנימם ותכולתם היתה לפעמים תוצאת מעשי־שוד, או שנבעה ממדיניות מכוונת של הד׳ימים, במגמה להחליש את תאוות הביזה של צורריהם. מצב זה של התפוררות ושקיעה מוזכר לעתים קרובות אצל רושמי־קורות מבני הד׳ימה והוא מתואר על־ידי קונסולים אירופיים, וכעבור זמן על־ידי תיירים זרים. ב־1852 שיכנו חיילים את חמוריהם וסוסיהם דרך־קבע בבית־כנסת שבטבריה. ב־1855, כאשר שופץ בית־כנסת אחד בירושלים, נאסר על הרחבתו וקישוטו של המקום. בתצלומים מאמצע המאה הי״ט נראה מצבה העלוב של כנסיית־הקבר בירושלים; מתוכם גם מתברר שרק שנים אחדות אחרי צו שיווי־הזכויות של 1856 ניתנה רשות להציב צלב על כיפת הכנסיה. תייר שנקלע ב־1909 לסולימאניה שבכורדיסתן סיפר שהחיילים תפסו אחד מחדרי בית־הכנסת ומילאוהו סחי וזוהמה. הואיל וגם כלכלתם של החיילים היתה מוטלת על הד׳ימים, נעשה הדבר פתח להרבה עוולות. על־פי תעודות מן המחצית השניה של המאה הי״ט, ממארוקו, מלוב ומארץ־ישראל, היו הד׳ימים צפויים למעשי התעללות, שוד וביזה, ופעמים אפילו להרג, עקב איכסונם והחזקתם של החיילים.

תיירים אירופיים מן המאה הי״ט מעידים שיהודים ונוצרים כאחד היו צפויים לעונש־מוות אם נכנסו למסגד. טבעם הטמא היה משחית כביכול את המקומות הקדושים למוסלמים, שאליהם אסור היה להם אפילו לגשת. בתוניס היה מעשה בינואר 1869 ביהודי שעבר ליד המסגד הגדול ג׳מאל־זיתון ונרצח לאחר שטפלו עליו שביקש להיכנס פנימה. באצפהאן העלילו ב־1888 על יהודי שהיכה מוסלמי וחילל את קדושתו של מסגד, וכל יהודי העיר נענשו עונש קיבוצי וכמעט נטבחו. ב־1910 ציין י. צמח, שלוחה של חברת כי״ח, כי יהודי שנכנס למסגד בתימן לא היה יוצא ממנו חי. כנגד זה הרי בממלכה העות׳מאנית התאמצו השלטונות, במחצית השניה למאה הי״ט, להחדיר באוכלוסיה עמדה סובלנית יותר.

רק הודות ליחסים המיוחדים שנוצרו בין תורכיה לבריטניה הגדולה זכה הנסיך מוולס ב־1862 להיות הנוצרי הראשון מאז 1266 שהורשה להיכנס למערת־המכפלה בחברון. בימי המנדט הבריטי (1948-1922) יכלו הנוצרים לגשת באין מפריע אל קברותיהם של אברהם, יצחק ויעקב, אבל היהודים הורשו להיכנס לבנין פנימה ולהתפלל שם רק ב־1967, אחרי מלחמת־ששת־הימים: ביטול ההפלייה הדתית הזאת, שנהוגה היתה שבע־מאות שנה, העלה את חמתם של הערבים־המוסלמים והביא לידי מהומות שבמניעיהן לא נבדלו כמעט כלל מאלו של ימי־הביניים. חברון היא דוגמה קלאסית להשתלטותם הגמורה של מוסלמים על מקומות־פולחן מרובים שבעבר היו יהודיים או נוצריים.

ב. הליטורגיה

התקיעות בשופר, הצילצול בפעמונים, והצגתם של צלבים, איקונים, דגלים ושאר חפצי־פולחן ברשות־הרבים, היו אסורים.

אף שעל־פי הד׳ימה שנכרתה עם מוחמד היו היהדות והנצרות נסבלות, הרי למעשה לא כיבדו את חופש־הפולחן. עם זאת, ברור כי בראשית הכיבוש לא היה הצבא המוסלמי, שחש עצמו נכרי בתוך האוכלוסיה, יכול לאסור את עריכת הפולחן ברחבי השטחים הכבושים. אי־הסובלנות גברה והלכה ככל שהתחזק היסוד הערבי־המוסלמי.

היו תיאולוגים שהתירו תהלוכות־דת של ד׳ימים, אבל רק בערים שבהן היו רוב. במאה הי״ד, כאשר שמע הנוסע אבן בטוטה בפעם הראשונה את צילצול הפעמונים בכאפה, אחד מנמלי הים השחור, נחרד עד כדי כך שביקש להשמיע את הקוראן ממרומי המסגד היחיד שבעיר.

 כל הפגנה של פולחן שאינו מוסלמי היתה לצנינים בעיני המוסלמים. אם לפעמים הצליחו הד׳ימים לקנות להם אי־אלו זכויות בכסף מלא הרי לעתים קרובות היתה האוכלוסיה מתקוממת ומכשילה כל נסיון לליבראליזציה. הואיל וכך נמצא הד׳ימי עומד במרכזו של מאבק בין חמדת־הבצע של הרשויות לבין אדיקותם של ההמונים, שבהנהגת העולמא (חכמי־הדת) תבעו להקפיד על קיומם של חוקי־ההשפלה.

 מדיניות מעין זו של הפלייה עודדה מתן שוחד ושלמונים והעשירה את השליטים. כל כמה שהיה הדיכוי טורדני כך היה מכניס־רווחים יותר. חובה היתה להבדיל בין קברי מוסלמים לקבריהם של ד׳ימים, כדי שלא ייכשל מוסלמי ולא יתפלל בשוגג על קברו של כופר. הד׳ימים היו חייבים לקבור את מתיהם בדומיה בלי להתאבל עליהם. בתי־הקברות שלהם, שהיו כביכול בתחומו של גיהנום, לא זכו ליחס של כבוד. לעתים קרובות הרסו אותם כליל וחיללו את הקברים שבהם — מנהגים שנשתמרו בעינם עד עצם ימינו אלה.

פושע שהתאסלם היה יוצא נקי מכל חטאיו. דברי מינות או ניאוץ כנגד האסלאם, הנביא או המלאכים היו גוררים אחריהם עונש־מוות. ד׳ימי שהואשם בניאוץ, בין אם היתה זו אשמת־אמת או אשמת־שווא, לעתים קרובות היו מוציאים אותו להורג מיד. המקרה המפורסם ביותר במאה הי״ט היה זה של יהודי בשם שמואל ספס, שהוצא להורג בתוניס ב-1857 עלילות של חילול־השם גררו אחריהן שפטים קיבוציים ביהודים בתוניס (1876), בחמדאן (1876), בחלב (1889), בסולימאניה (1895), בטהראן (1897) ובמוצול (1911).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר