הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.

1492 גירוש היהודים מספרד. סופה של תקופה. 1492 – גילוי אמריקה, תחילתו של עולם חדש הגיאוגרפיה וההיסטוריה העמידו את מרוקו בנקודת מפגש של שני מאורעות מכריעים אלה, אולם במקום לצאת למרחב, הסתגרה הארץ עוד יותר בתוך עצמה, ואיתה יהודיה.

היהודים במושבות פורטוגל.

השלב הראשון בהרפתקה אומללה זו שהסתיימה בכישלון חרוץ, החל בכיבוש עיר הנמל סבתה שעל חוף הים התיכון בשנת 1415. השלב השני היה כיבוש ארזילה ותנז'ה בשנת 1471, ולאחריו מתחילים הפורטזים להדרים לאורך החוף האטלנטי. אגאדיא – 1505,אספי – 1508, אזמור – 1513, מנאגאן – 1514. הפורטוגזים מצאו באזור הכיבוש קהילות יהודיות שעם הזמן הלכו והתפתחו כי ליהודים נועד התפקיד של מגשרים בין השלטונות הפורטוגזים והמושלים המוסלמים, הן בדיפלומטיה והן במסחר.

חיוניות תפקיד זה מסבירה שגם לאחר הגירושים מספרד ומפורטוגל המשיכו הקהילות היהודיות להתקיים באופן חופשי במושבה האפריקנית  כאשר המושלים המקומיים  מתעלמים מאזהרות והאשמות האינקוויזיציה כנגד היהודים. החיים חזקים יותר מהאידיאולוגיה. לאחר כיבוש אספי בשנת 1508 הבטיח המלך מנואל ליהודי העיר שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר, ואם לא תהיה ברירה למלך אלא לגרש אותם, תינתן להם שהות של שנתיים  ימים שיוכלו להתכונן ליציאה וגם אז ייקחו עמם את כל רכושם.

היחס הטוב של הפורטוגזים מצא את שכרו כעבור שנתיים כאשר הייתה העיר המצור, וכוח יהודי של מאתיים לוחמים, בראשות שני האחים יצחק וישמעאל בן זמירו, בא לעזרה מנמל אזמור, והצרים השריפים, בראותם העיר מוגנת היטב העדיפו להסיר את המצור.

גם באזמור שררו יחסי שכנות טובה בין הפורטוגזים ליהודים. לפי המסורת סייעו היהודים בכיבוש העיר ופתחו את שעריה בפני הפורטוגזים בשנת 1513. המלך העניק אז ליהודים זכויות מיוחדות, ולמרות האיסור מצאו בעיר מקלט אנוסים מספרד ומפורטוגל שחזרו בפומבי לדת אבותיהם. כאשר נאלצו הפורטוגזים לפנות את העיר בשנת 1514 לאחר מצור ממושך של השריפים, הם דאגו לפינוי מסודר של היהודים לנמלים שבידיהם : ארזילה, סבתה, אלעראייש ותנז'ה. על הרכוש שלא היה אפשר לפנות קיבלו פיצויים מלאים.

גם באגאדיר שנקראה בפי הפורטוגזים סנטה קרוז ( הצלב הקדוש ) ישבו סוחרים יהודים, אולם כנראה שיחס של השלטונות הפורטוגזים אליהם לא היה אוהד כי בעת כיבוש המבצר על ידי מוחמד אל-מהדי בשנת 1541 מאשימים את היהודים שבשל בגידתם נהרגו נוצרים רבים ממגיני הנמל.

כאמור כיבוש אגאדיר היה נקודת המפנה שפתחה בפני בני סעד את השלטון על כל מרוקו. לפי אחת המסורות היה זה מגיד עתידות יהודי מעמק הדרעא, ושמו מסעוד מצליח בן גואשאש, שעודד את מוחמד לפנות צפונה כאשר ניבא לו שיכבוש עיר אחת ושמה תאזה וממנה ירודד תחתיו את כל ארץ המערב. העיר נכבש בשנת 1547 ובכך נפתחה הדרך לעיר הבירה פאס שנכבשה בשנת 1548. אולם כיבוש הבירה לא סימל הפעם סוף ההתמודדות, אלא ראשיתה.

אותו מוחמד אל-שייך, מייסד השושלת שביסס את שלטונו ויוקרתו על מלחמת קודש נגד הנוצרים, לא היסס כדי להשלים את כיבושיו, לכרות ברית עם הספרדים כנגד מעצה מוסלמית, התורכים שכבשו כמה שנים קודם את אלג'יריה וחלמו על השלמת כיבוש של כל צפון אפריקה.

כיבוש תלמסאן, שהייתה תחת חסותם, על ידי מוחמד אל שייך, בעזרת הספרדים, הייתה בעיניהם ההזדמנות הנאותה להשתלט על מרוקו. בנצלם את היריבות בין אחרוני בני מרין ובני סעד הם כובשים את פאס בשנת 1554 ומטילים על הקהילות היהודיות מסים כבדים מנשוא.

הם רודפים את מוחמד אל שייך עד מראכש שם הוא נרצח על ידי עריקים תורכים, מתחזים בשנת 1557. בניגוד למסורתם בארצות האחרות מתנפלים התורכים על יהודי חבל הסוס, שללו אותם וגם " התביעו ויענו אותם רבות ויקחו בשביה הרבה ילדים וילדות ". אולם ניצחון התורכים לא האריך זמן, יורשו של מוחמד אל שייך, מולאי עבדאללאה אל ג'אליב 1557 – 1574 מביס את התורכים שנאלצים לסגת חזרה לאלג'יריה, זמנית הם מקווים. הוא כובש בחזרה את פאס אבל כאיש הדרום הוא מעדיף להעביר את בירת המדינה למראכש.