מבצע יכין – שמואל שגב

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

4 – בשבי הסלקציה.

הקמת מדינת ישראל, פתחה את השערים לרווחה לפני עולים יהודים, בשיעורים שהתנועה הציונית לא הורגלה להם מעולם. מתוך נאמנות ליעודה הציוני, קלטה המדינה הצעירה במחצית השנייה של 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, למעלה ממאה אלף נפש, מרביתם ניצולי השואה באירופה.

אוניות רעועות הביאו ממחנות הפליטים באירופה וממחנה המעצר בקפריסין רבבות עולים, ביניהם כ-5.000 חולים כרוניים ונכים. איש בישראל לא העלה אז על דעתו, כי לאחר המוראות שעברו עליהם במחנה ההשמדה, יישארו יהודים חולים אלה באירופה.

כשוך הקרבות, גאה זרם העלייה ומדינת ישראל הוצפה ברבבות יהודים שבאו להקים בה את ביתם החדש. בשנת 1949 היה ממוצע העלייה כ-20 אלף נפש לחודש, לעתים עד אלף עולים ביום. ואמנם, הודות למדיניות של עלייה בלתי מוגבלת באו לישראל בתקופה של 30 חודש – בין מאי 1948 ועד למחצית 1951 – קרוב ל-600 אלף עולים, מחציתם ניצולי השואה והמחצית האחרת מארצות המזרח התיכון, לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121 אלף נפש ; תימן – 45 אלף ; תורכיה – 31 אלף ; לוב – 31 אלף ; איראן – 25 אלף ; ומצרים – 16 אלף. נוסף על כך באו מארצות צפון אפריקה 44.5 אלף נפש, לפי הפירוט הבא : מרוקו – 30 אלף ; תוניסיה – 13 אלף ואלג'יריה – 1.500 נפש.

כך שסך הכול העלייה מארצות " המגרב " באותה תקופה של שלושים חודש, היה מזערי בהשוואה לעלייה האירופית, או אפילו בהשוואה לעלייה מעיראק.

אך כבר בשלב מוקדם זה, היה ברור שישראל איננה מסוגלת לשאת לבדה בנטל קיבוץ הגלויות. כמדינה קטנה שזה אך נחלצה ממלחמה לעצמאותה, לא היו בידי ישראל כלים להתמודד עם קבוצות עולים, השונות כל כך זו מזו, בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן.

עומס גדול במיוחד היה על שירותי הרפואה ; מחנות העולים התמלאו עוד טרם הוקמו בהם שירותי תברואה מינימאליים. רבים מהעולים – בן אם היו אלה ניצולי השואה או יוצאי ארצות האסלאם – היו חולים בשחפת, גרענת, דיזנטריה, ומחלות מין. הילדים סבלו מתת תזונה ולמעלה מ-30 אלף ילדים היו נגועים בגזזת.

בשל חומרת בעיות רפואיות אלה, הוקם ב-1949 מוסד מלב"ן – מוסד לטיפול בחולים קשישים ונכים – במימון משותף של הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מאחר שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד גם בנטל כספי חלקי זה, קיבל על עצמו הג'וינט את מלוא המימון של מלב"ן.

פרט לבעיות הבריאות, העיקו גם בעיות השיכון, התעסוקה והחינוך. לכולם היה ברור, שמימוש חזון קיבוץ הגלויות מותנה בטיב הקליטה התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולים החדשים. עד לקום המדינה, טיפלה בנושא זה מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית.

אך לנוכח גלי העלייה הגדולים, הופרד נושא הקליטה ממחלקת העלייה ובהנהלת הסוכנות היהודית קמה מחלקה חדשה לקליטה, בראשותו של ד"ר גיורא יוספטל, חבר קיבוץ גלעד שבהרי אפרים. יהודי גבה קומה וממושקף זה, נולד ב-1912 בגרמניה למשפחה מתבוללת.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בנירנברג, למד באוניברסיטאות היידלברג, ברלין, מיכן ובאזל והוסמך בתואר ד"ר למשפטים. עם עליית היטלר לשלטון, הוא עלה לישראל וערב מלחמת העולם השנייה, הוא כבר יצא בשליחות הצלה לאירופה.

עם מינויו של ד"ר יוספטל לתפקיד זה, העיד על מידת החשיבות שייחסו ראשי המדינה לנושא הקליטה. אך גם ידו של יוספטל קצרה מלהושיע. ישראל פשוט לא הייתה ערוכה לקליטתם של עולים כה רבים. על אף מסירותם הרבה של עובדי מחלקת הקליטה, היה פער תרבותי עמוק בינם לבין יוצאי 72 גלויות., ופער זה יצר ניכור אומלל בין שכבות שונות של הציבור הישראלי.

הלם המפגש בין יהודי אשכנז ויוצאי ארצות האסלאם, היה מכאיב ומדכא. מנטאליות שונה הפרידה בין שני העולמות ועובדי מחנות הקליטה לא היו מסוגלים להבין את לשונם, תרבותם ומנהגיהם של עולי תימן ובבל ושל העולים המעטים מצפון אפריקה. שוני זה הוליד תגובות ארסיות, שבמרוצת הזמן הביאו לתופעות של בוז ואלימות בין בני העדות השונות.

מצוקה זו הוחרפה גם בשל האמצעים בכספיים הדלים שעמדו לרשות מנגנון הקליטה. כך, למשל, אם לפני קום המדינה בשנת 1946, קיבל כל עולה חדש מהנהלת הסוכנות לסידור ראשון, סך של 22 לירות ( לירה ארץ ישראלית אחת שווה אז ללירה שטרלינג ), בשנת 1949 ירד סכום זה ל -7 ל"י ובשנת 1950 קיבל כל עולה שלא פנה להתיישבות חקלאית, סך שתי לירות בלבד.

בשנת 1946, הסיוע הכספי שניתן לעולה הספיק לקניית מיטה, מזרון, שמיכה, שתי מגבות, שתי חליפות עבודה, חליפת שבת אחת וזוג נעליים. ב-1950 הספקי הסכום הפעוט שניתן לעולה החדש ל…חמישה ימי מחיה בלבד.

על רקע מצוקה זו, שטף גל רינונים את הארץ : היכן נשכן את העולים, איפה יעבדו, וממה יתפרנסו ? אט, אט החלה לחלחל לחוגים רחבים של הציבור ההרגשה, כי עלייה המונית, בעלת משקל מוסרי ירוד ורמה תרבותית וחברתית נמוכה, עלולה להוריד את המדינה הצעירה למצולות ים.

תנאי הקליטה הקשים ציננו את ההתלהבות ואת מקום חזון שיבת ציון, תפס עתה רגש עז של מרירות. ברגעים אלה של חולשת הדעת, נתפס נושא העלייה לא כברכה, אלא כ " אסון וקללה " שאיימו למוטט את יסודות המדינה.

תחושה קשה זו השפיעה על ראשי המדינה, והיא פילגה אותם לשני מחנות : " אנשי החזון ", בראשותו של דוד בן גוריון, שצידדו בעלייה המונית בכל תנאי וללא התחשבות באילוצים כלכליים ; ו " אנשי המעשה ", בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן וגזבר הסוכנות ויושב ראש מחלקת ההתיישבות שלה, לוי אשכול, שתבעו התאמת קצב העלייה לכושר הקליטה של המדינה.

לוי אשכול, בעיקר, היה פעיל בתחום זה. מראשי פעילותו הציבורית, התבלט אשכול בביצוע מאשר בגיבוש רעיוני, כחבר קיבוץ לשעבר וכאיש מחלקת ההתיישבות, התמצתה השקפת עולמו בשלוש מלים – קרקע, מים ועבודה.

על כן בראותו את המוני העולים מובטלים וחסרי מוטיבציה לעבודת כפיים, גבר בו החשש פן עלייה זו תמוטט את המדינה, במקום שתתרום לבניינה. אשכול ביטא כך את הרגשתו : " דורות על דורות שיקעו בדמנו געגועים להחזרת עטרת ציון. אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנו, היינו כאובדי עצות. שחה נפשנו מרוב צער ודיכאון על המשבר האופף אותנו. הנה קרבו ובאו הימים הגדולים. וכוח אין בנו ללדת "