ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
פעילות ״אליאנס״ במרוקו ניתנת לחלוקה לשתי תקופות שונות: משנת 1862, עם הקמת בית הספר הראשון בתיטואן, בכל שנות שלטון הפרוטקטורט ועד למלחמת העולם השנייה; וממלחמת העולם השנייה ועד יציאת היהודים ממרוקו. בתקופה הראשונה, ולאחר פעילות של כחמישים שנים בקרב יהודי מרוקו, התפתחה במקביל ל״אליאנס״ רשת תלמודי התורה – ״אם הבנים״, אשר נוסדה בסיועו של הרב זאב הלפרין והתפשטה בעיקר בפנים המדינה בערים מקנאס, פאז, צפרו ומארקש. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה השתנו הנסיבות ואיתן מערכת היחסים בין ״אליאנס״ לרבנים ולחינוך המסורתי. בתקופה זו התפתחה רשת תלמודי תורה וישיבות של ״אוצר התורה״ שנשלטה על ידי הרבנים הליטאים, והמאבק ביניהן לבין ״אליאנס״ הוקצן. פרק הזמן עד מלחמת העולם השנייה מאופיין במאמצים מוגברים מצד ״אליאנס״ להביא מודרניזציה לבתי הספר הדתיים על מנת שיכללו בתוכניות הלימודים לימודי חול בנוסף ללימודי קודש. למרות שהואשמו על ידי גורמים מקומיים בהאצת ה״התבוללות״ של יהודי מרוקו, לא ראו אנשי ״אליאנס״ בהאשמה זו טיעון שלילי, כיוון שהאמינו באמת ובתמים שניתן לשלב בין חיים מודרניים ליהדות ולא מצאו בשילוב זה סתירה:
גם בהנחיות שבכתב וגם בחוזרים השונים ששלחנו התבקשו המורים שוב ושוב לשמור על המצוות העיקריות של דתנו. ובכל זאת ראינו לנכון להבהיר לאלה הסוטים ממצוות הדת שלא נשוב להזהירם עוד, ושהוועד המרכזי לא ישאיר בתפקידם את המורים, המנהלים את חייהם הפרטיים באופן שאיננו הולם את החינוך שהם מעניקים לילדינו… נצטרך להתחרט על כל מפעלנו אם נחניק את האמונה בנפשם של היהודים, ונכבה את אש האושר הפנימי הזה ואת מקור אותה אנרגיה שאפשרה ליהודים לשרוד במרוצת מאות של רדיפות ודיכוי…
את יהדות מרוקו ניתן לחלק לשלוש חטיבות משנה מוגדרות למדי. תושבי ערי החוף – קזבלנקה, טנג׳יר, מוגאדור, תיטואן: יהודי מרכז הארץ – פאז, מקנאס, צפרו: ויושבי הדרום המערבי – מארקש, והדרום המזרחי – תפילאלת.
אנשי ״אליאנס״ האמינו שהם יכולים להלך על החבל הדק שיש בו גם תרבות צרפתית חילונית וגם שמירה על הזהות היהודית. על ״אליאנס״ הופעל לחץ של הממשל הצרפתי להדגיש את החינוך הצרפתי על חשבון הלימודים הפרטיקולריסטים היהודיים. על אף שהיהודים זיהו את ״אליאנס״ במידה רבה עם שלטונות הפרוטקטורט, רוב מנהיגי הקהילה סברו שהשינוי שהביאו הצרפתים והנחלת חינוך מודרני באמצעות ״אליאנס״ הם לטובה, והשינויים נתקבלו בברכה. גם הסתייגויות הרבנים המקומיים לא נאמרו בפה מלא, הם היו חצויים וביטאו רגשות מעורבים. מעמדה, יוקרתה ועוצמתה של ״אליאנס״ בקהילה נבעו מהעובדה שהיא מייצגת את התרבות הצרפתית, מכך שהועמדו לרשותה תקציבים ממשלתיים ומעצם היותה חברה צרפתית יהודית הפועלת ״בברכת השלטונות״. כמו כן ״אליאנס״ הבטיחה לתת מפתח ליציאה ממעגל העוני ולפיכך נהרו אליה תלמידים רבים בעידוד הוריהם. הדומיננטיות בתחום החינוך ועוצמתה ה״מיניסטריאלית״ של ״אליאנס״ לא נסתרו מעיני הרבנים המקומיים.
בשיא פעילותה, בשנים 1954-1953, למדו בשבעים ושישה בתי ספר של ״אליאנס״ למעלה מ־50% מכלל התלמידים שהם 28,389 מתוך סך של 45,254 תלמידים שהשתייכו לכל מסגרות החינוך היהודי במרוקו. בתי הספר שלהם היו מודרנים, מסודרים, מאובזרים, היגיינים ועם קנטינות מאורגנות. באותן שנים למדו רק 5,440 תלמידים ברשת ״אוצר התורה״ ו־3,203 ברשת של הלובביץ׳.