Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

שטח ההפקר

השנה: 1961. המטרה: לזעזע את שלטונותתיק מרוקו מרוקו, שיתירו את עליית היהודים לארץ. האמצעי: ספינה רעועה שטובעת, כרוז פרובוקטיבי במיוחד ועינויים, לפעמים עד מוות, של פעילים יהודים. מחקר חדש טוען: כך ניצלה והפקירה ישראל את סייעני המוסד במרוקו

ראש המוסד איסר הראל חיפש דם. רצוי דם יהודי. ״יהדות מרוקו זקוקה " למרטירים ", אמר לאחד מאנשיו. זמן קצר לאחר מכן נתפסו שני סייעני המוסד במרוקו, וחקירתם בעינויים הסתיימה במותם. גם צעיר מרוקאי תמים שילם בחייו, והומת בעינויים על לא עוול בכפו.

הטענות האלה רחוקות מלהיות פשוטות לעיכול, ובכל זאת, זה בדיוק מה שטוען ההיסטוריון ד״ר יגאל בן-נון במחקר שפורסם בימים אלה על ידי אוניברסיטת בר אילן, ועוסק בהפקרת צעירים יהודים סייעני המוסד במרוקו בשנת 1961. לפי המחקר, תוכניתו של ראש המוסד צלחה. הזעזוע שנגרם עם מותם של שני היהודים סייע לחתימת עסקה עם מלך מרוקו, לפיה יותר ליהודים לצאת לישראל תמורת כספים, ״כופר נפש" שהעם היהודי ישלם לו.

דרוש אירוע דרמטי

שנה קודם, ב־1960, היו במרוקו כ־160 אלף יהודים, אחוז ורבע מאוכלוסיית המדינה אז. רובם היו משכילים והחזיקו בעמדות בכירות בפקידות הממשלתית, כולל יהודי ששימש כשר בממשלתו של המלך. אבל מרוקו, אומר בן־נון, הייתה אז בתהליך של התמזגות בעולם הערבי, והקהילה היהודית, שהתרגלה לדבר ולכתוב צרפתית, גילתה כי הערבית המרוקאית הופכת לשפה הרשמית היחידה. עקב כך רצו כ־80 אחוז מהיהודים לעזוב את מרוקו. כ־60 אחוז מתוכם קיוו להצליח לצאת מיד.

כדי לסייע בכך שלחה מדינת ישראל משלחת גדולה של אנשי מוסד למרוקו, על מנת לטפל בארגון היהודים ובהוצאתם מהמרינה. אלה הקימו את ״המסגרת״, ארגון חשאי של יהודי מרוקו, שבראשה עמר אלכס גתמון – גבר גבוה, יפה, כריזמטי ובעל קול בס עמוק. מנהיג מלידה.

גתמון, שנולד בפולין ב־1926, הגיע למוסד כשברזומה שלו חיים שלמים של הרפתקה וסכנות. כבר כנער במלחמת העולם השנייה הצטרף למחתרת היהודית בגטו, ולפני שנשלח לאושוויץ הצליח לברוח לסלובקיה ואז להונגריה, שם לחם בשורות המחתרת האנטי־נאצית. בתום המלחמה, והוא בן פחות מעשרים, הקים קבוצת ״נוקמים״ שרדפו אחר־ רוצחי האס־אס. מאוחר יותר הצטרף לאצ״ל והגיע לישראל על סיפון אוניית הנשק אלטלנה. בארץ גתמון גויס לחיל האוויר ושירת כקצין בסיירת מוצנחת, עד שהועבר למוסד ונשלח למרוקו עם סיפור כיסוי שנשמע לקוח מסרט הוליוודי: הוא התחזה לאיש עסקים בריטי נשוי, שאשתו מסרבת לתת לו גט, והגיע למרוקו עם אשתו כרמית, בלונדינית יפהפייה שהתחזתה למאהבת הבלגית שלו. לפי סיפור הכיסוי השניים עברו למרוקו כדי להתרחק מהצדקנות הנוצרית של אירופה, שאינה מאפשרת לאיש עסקים מכובד לחיות עם המאהבת שלו.

כדי לשלוח למרוקו את יוסף רגב, איש המוסר האחראי על ענייני הביטחון במדינה הערבית, נמצא סיפור מופרך אפילו יותר. בגלל העובדה שידיעת השפות של רגב, בוגר יחידה 101, הייתה לא מושלמת, סיפור הכיסוי שלו היה כי הוא בנה רפה השכל של משפחה בלגית עשירה מאנטוורפן, ששלחה אותו לקזבלנקה פשוט כרי להרחיק אותו. היהודים שגויסו ל׳׳מסגרת״ הכירו אותו בשם בנאני. נעמי שמר חיברה עליו ועל חברו הטוב ממושב נהלל, איש המוסר זאב עמית שנהרג במלחמת יום הכיפורים, את השיר ״אנחנו שנינו מאותו הכפר״.

מרוקו הייתה יעד מרכזי לפעילות המוסר באותה שנה. ארבע פעמים ביקר בה ראש המוסד איסר הראל, וצעירים יהודים נשלחו ממנה בחשאי להשתלמויות מודיעין וחבלה ולקורס בחיל הים בארץ, וגם פגשו כאן את ראש הממשלה ושר הביטחון דור בן גוריון, ואת השר משה דיין.

במקביל, באותה שנה, שכר המוסד ספינה רעועה במשקל 20 טונות ששימשה במלחמת העולם השנייה לחילוץ טייסים שהופלו מעל הים, והבריח באמצעותה יהודים מחוף אל חוסימה שבצפון מרוקו לגיברלטר. 13 פעמים הצליחה הספינה – "אגוז" שמה – במשימתה.

אבל בפעם ה־14, ב־11 בינואר 1961, נקלעה לסערה וטבעה יחד עם 44 מעפילים יהודים, איש המוסר חיים צרפתי ואחד מאנשי צוות הספינה הספרדים. אם שואלים את ד״ר בן־נון, לישראל יש לפחות אשם חלקי בטביעה. ״אני לא טוען שרצו להטביע אותה בכוונה״, הוא אומר, "אבל הייתה הזנהה מכוונת". זו טענה מאוד קשה.

יגאל בן נון 2

״ברקתי את הפרוטוקולים של ישיבות שהתקיימו לפני הטביעה, בהשתתפות ראש־המוסד ושרת החוץ גולדה מאיר. הם חיפשו לעשות פעולה דרמטית נגר מרוקו, אפילו אם זה יעלה בחיי ארם. זאת הסיבה שהם השתמשו בספינה כל כך רעועה. הם לא רצו להטביע אותה, אבל הם ידעו שצריך לעשות משהו כרי שהיא לא תטבע – ולא עשו״.

בין אם אכן האשם בישראל ובין אם לאו, דבר אחר ברור: טביעת הספינה"אגוז״ עוררה רעש גדול, ועיתונים בכל העולם כתבו על היהודים המנסים לצאת ממרוקו.

את הרעש הזה בדיוק החליט גתמון לנצל לצורכי מדינת ישראל. לדברי בן־נון, הוא החליט על מבצע בזק שינצל את הטרגדיה לחידוד תחושת האנט­גוניזם בין היהודים לבין שלטונות מרוקו ולעידוד העלייה ארצה, וניסח כרוז תקיף נגד השלטונות.

היהודים אם ירצו ואם לא ירצו״ מסבירה כרמית גתמון, אלמנתו של אלכם, את ההיגיון שמאחורי הצער השנוי במחלוקת. ״הרעיון היה לדבר עם יורש העצר חסן ובמקביל לפעול. הם מבינים רק את השפה הזאת. לדבר – ובמקביל לעשות״.אלכס גתמון

קיבלנו את האחריות הכבדה

משטרת מרוקו, כצפוי, הגיבה בחריפות. שניים מה­צעירים היהודים שהדביקו כרוז על קיר ליד תחנת משטרה בצפון מרוקו נתפסו בשעת מעשה. הם נעצרו, נחקרו בעינויים וסיפרו על ארגון ״המסגרת״ החשאי. תוך שבוע נעצרו כל פעילי ״המסגרת״ במקנס ובפז. כל שליחי המוסד הישראלים במרוקו – כ־15 איש – קיבלו הוראה לעזוב את המדינה מיידית או להסתתר. כעבור שנים אמר אחד מהם, יואל רון, כי הם הניחו מראש שהפצת הכרוז תגרום למאסרים בקרב הצעירים היהודים, וכי עבודת ״המסגרת״ במרוקו עלולה להיות משותקת לזמן ממושך. ״קיבלנו עלינו את האחריות הכבדה״, הודה. גתמון עצמו התחבא בבית אחר מראשי הקהילה, ואילו רגב הודיע לאנשיו , ש״אנחנו שולטים במצב. תישארו בבתיכם" – ונמלט ממרוקו.

״היהודים המקומיים לא ידעו הרבה, אבל אנחנו ידענו הרבה והיה מסוכן אם ניתפס״, מסבירה כרמית גתמון את ההנחיה. ״אז החלטנו לקחת את יוסקה רגב לשדה התעופה. התלבשתי כמו גרייס קלי, אל­גנטית מאוד, וביקשנו מהמפקד הצבא של שדה התעופה, שאותו אלכס הכיר, לאפשר לנו לקחת את הצעיר המפגר עד למטוס. אלכס אמר לו: ׳תשמע, הוא כל כך עצוב שהוא עוזב את מרוקו״׳. ד״ר בן־נון מתייחם לדברים בק­צת פחות שלוות נפש. ״אמרו להם: אנחנו שולטים במצב, אל תדאגו. תישארו בבתים וחכו להוראות״, הוא אומר, ״ואז באה המשטרה ועצרה כל מי שלא ברח. כמעט כולם נחקרו בעינויים. שניים מהם, רפאל וקנין ומרסל רוימי, עונו עד מוות״.

 למה הורו להם להישאר בבתים?

״לאור כל המידע שברשותי אני מוכרח לקבוע: רצו שהפעילים ייעצרו. רצו לזעזע את העולם. להעניש את המרוקאים. אחד משליחי המוסד, שנפטר בינתיים, אמר לי מפורשות שאיסר הראל אמר לו: ׳יהדות מרוקו זקוקה למרטירים׳. יהדות מרוקו זקוקה לקדושים מעונים״.

הרעיון היה לזעזע את היהודים כדי לשכנע אותם לעזוב את מרוקו?

לא. היהודים רצו לעזוב, הם היו דוברי צרפתית במדינה מוסלמית שעברה תהליך של " ערביזציה ", עד אז כל ההכשלה הייתה בצרפתית ופתאום הוחלט שהשפה תהיה ער­בית. אבל היו יותר יהורים שרצו לעלות ממה שהממשלה של מרוקו אישרה״.

אז הוא רצה לזעזע את ממשלת מרוקו, שתפתח את השערים?

״בדיוק. המרוקאים לא רצו לתת ליהודים לעזוב. הם היו כוח חברתי, כלכלי ואינטלקטואלי שמרוקו העצמאית הייתה זקוקה לו. כל יהודי בוגר תיכון קיבל משרה בממשלה, כולל משרד הפנים ומשרד הביטחון, היה בממשלה שר יהודי, וכמעט כל הפקידות הבכירה הייתה יהודית.

״הראל וגתמון ידעו על משא ומתן חשאי שהתנהל בין המוסד לבין יורש העצר בארמון המלך ורצו לקדם אותו. הם רצו שיהודים ייעצרו ויהיה רעש. הם רצו לעורר בהלה בקהילה היהודית ולהביך את שלטונות מרוקו. בסופו של דבר, כל הרשת החשאית של היהודים במרוקו התמוטטה תוך שבוע. עשרות נעצרו ועברו עינויים קשים, כולל מכות השמל, הטבעת הראש בקערת מים מלוכלכים ותלייה במהופך. מעטים ברחו״.

״תלו אותם על התקרה, כשהראש למטה, במשך שעות״, מאשרת גתמון. ״היכו אותם, נתנו מכות השמל באשכים. עינויים נוראיים״.

ד״ר בן־נון לא מנסה להסתיר את הביקורת. ״זו רשעות של המוסד, להשתמש בחיי ארם ולהפקיר יהודים אידיאליסטיים צעירים כמכשיר פוליטי״, הוא קובע. ״כל זאת משום שבאותה שעה כבר התמקחו עם יורש העצר על סכומי כסף ורצו להוריד את המחיר״.

 התמקחו על כסף?

״דיברו על כופר נפש. כמה נשלם למרוקו עבור כל יהודי שיעזוב. בסופו של דבר סיכמו על 50 עד 250 דולר לאדם: 50 דולר לנפש על עשרת אלפים היהודים הראשונים, וככל שמספר היהודים שיורשו לעזוב יגדל – יגדל גם התגמול על כל יהודי, עד 250 דולר לנפש. המעצרים והרעש נועדו לסייע במשא ומתן ולהוריד את המהיר. בסופו של דבר ההסכם עם הארמון נחתם באוגוסט 1961, בעקבות הפרשה״. גתמון זוכרת היטב את התקופה. ״לאלכס הייתה מזוודה עם שרשרת שהייתה נעולה על פרק היד. הוא היה מוציא את הכסף במזומן מהבנק בז׳נבה, נוסע איתו למרוקו ומעביר אותו לסם בן אזרף, יהודי נכבד שהיה מוסר את הכסף לשר הדואר לאון בן זקן, שהיה מעביר אותו למלך״.

באופן הזה, אומר בן־נון, יליד קזבלנקה שעמל על המחקר במשך 13 שנה, יצאו עשרות אלפי יהודים ממרוקו על אוניות שיעדן הרשום היה קנדה, אבל גם המרוקאים ידעו כי הן מובילות את היהודים למרסיי ומשם לישראל.

אשתך שומעת את הצעקות

ומה עלה בגורל היהודים שנפלו בידי המשטרה?

 ב־26 בפברואר 1961 הוצאו כל האסירים בבתי הסוהר למסדר בחצר הכלא, שם נמסר להם על מות המלך מוחמר החמישי. העצירים היהודים פעילי ״המסגרת״, פרצו בבכי. הם ראו במלך את מגינם, הגורם היחידי שיכול להוציאם מהכלא. הבכי הספונטני הזה הציל אותם: החוקרים ראו בכך אות לנאמנות למלך ולאחר זמן קצר שוחררו כל היהודים מהכלא.

אבל שני יהודים לא חזרו הביתה. אחר מהם היה רפאל וקנין, שעונה למוות. ״הוא נולד במרוקו באוגוסט 1927״, מספרת בתו, מיכל וקנין-ברנדר. ״כשפרצה מלחמת השחרור הוא התנדב להילחם בארץ במסגרת מודל, מתנדבי חו״ל, לחם בחזית ירושלים ובתום המלחמה חזר למרוקו, התחתן והוליד שלוש בנות. אבל ישראל נשארה בעורקיו. הוא היה ציוני בכל רמ״ח איבריו. בשנת 1956, כשהוקמה ׳המסגרת׳, אבא התגייס אליה והיה מאור פעיל בה. הוא אפילו הגיע פעמיים לישראל, ב־ 1957 וב־1959, לעבור שני קורסים.

״כשגתמון החליט לפרסם את הכרוזים, השליחים הישראלים תפסו כנפיים ונעלמו. אבא ניסה להתקשר אל הממונה עליו, יוסקה רגב, אבל הוא כבר לא היה במרוקו. אז אבא החביא את החבר שלו חביב אביטבול, והלך לדירת המסתור כדי לשרוף את כל המסמכים, למרות שאמא אמרה לו שילך ויסתתר בעצמו. הוא ירד מהבית, נכנס למכונית וההל לנסוע. הוא לא ראה שהם עוקבים אחריו. כשעצר ברמזור, נכנס בלש למכונית עם אקדח שלוף והורה לו להמשיך ולנסוע לקומיסריה, תחנת המשטרה״.

וקנין עבר שלושה ימי עינויים, לפעמים עד אובדן הכרה. כדי להפעיל עליו לחץ נוסף קראו החוקרים לאשתו. ״אמרו לו: אשתך שומעת את כל הצעקות שלך כשאנחנו מרביצים לך. לא כדאי שתסגיר את השמות של החברים שלך?״ מספרת בתו, ״אבל הוא לא דיבר, ער שהתמוטט. העבירו אותו לבית החולים הממשלתי עם נזקים המורים בכליות כתוצאה מהמכות״.

רעייתו של וקנין, אחות במקצועה, פנתה לראש הקהילה ולשר הדואר היהודי, ואלה סייעו לה להעביר את בעלה לקליניקה פרטית ומשם לבית חולים בפריז. "אנחנו, שלוש הבנות הקטנות, נשארנו במרוקו כבנות ערובה״, אומרת הבת. ״בבית החולים בפריז אבא מת, בגיל 34, כתוצאה מהנזק לכליות. ב־1978 הכירה בו מדינת ישראל כהרוג מלכות. אחרי 50 שנה פניתי למוסד וביקשתי לראות את תיק השירות שלו – בכל זאת, חלף הרבה זמן. אבל הם עדיין לא ענו לי".

לא רק יהודים נהרגו כתוצאה מהמבצע שיזם גתמון. בהשפעת העינויים מסר אנדרה ניראם, אחד היהודים שנעצרו, את שם איש הקשר שלו בקזבלנקה, ״בנאני״ – כינויו של איש המוסד רגב. השוטרים המרוקאים חיפשו – ומצאו: הם עצרו בטעות את מוחמד בנאני, עובר ניקיון מרוקאי במשרד פקיד הוויזות בשגרירות שוודיה, וחקרו אותו בעינויים. בנאני, שלא ידע כמובן דבר, לא דיבר. חוקריו המשיכו לענות אותו ער שנפח את נשמתו.

המוסר למודיעין ולתפקידים מיוחדים בחר שלא להגיב על השאלות שהעברנו לו.

 

 

תגובה אחת על Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-כתבתו של משה רונן בידיעות אחרונות מיום שני 14/10/2013

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר